עכשיו, שנה לאחר תוצאות בחירות אפריל 2019, שנה לאחר שאנו מנהלים מדינה תחת ממשלת מעבר, רופפת, מעוטת סמכויות ודלת ביצוע, ולאחר שלושה סיבובי בחירות, שעלו ממון רב למשלם המסים, מה אנו מקבלים? ומה הולידה שיטת הבחירות שלנו? אנו מקבלים ממשלת אחדות לאומית של 36 שרים, 16 סגני שרים ותוספת של עוד 14 חברי כנסת, עלות שמותר להעריכה במיליארד שקלים, כאשר ממול עסקים גוססים וחלקם כבר נהרסו, וכאשר 1.1 מיליון עובדות ועובדים מהמגזר העסקי הפרטי ללא עבודה, ורמת הכנסתם יורדת בממוצע ב־50%. וכל זה כאשר בדרך לממשלת האחדות תוכנית לשורת חוקים מוזרים ומערכת איזונים ובלמים תוך־ממשלתית המבטיחה לנו נטרול הדדי של גורמי הממשלה ואפשרות של ערעור עצם יסודות קיומה.
ובשעה זו ומול חבלי לידה אלה, כל אלה שניהלו מאבק מתמיד ופעלו למען ביטולו של חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה שעבר ב־1992, חייבים בחשבון נפש נוקב והתנצלות בפני הציבור בישראל כי הם אלה שהובילו אותנו לתוצאה מדכאת זו. הם אלה האשמים הישירים לדרדור הדמוקרטיה והאחראים ישירות למצב העגום והמביש שאליו נקלעה ישראל, שנגררה לשלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה אמיתית, והם אלה שמנעו מהמדינה שיטת בחירות הוגנת שהייתה מונעת מאיתנו את המחיר הכבד ששולם וטרם נפרע במלואו. ובכל אלה אני מונה את המכון הישראלי לדמוקרטיה אשר מכל שלט רחוב זעק “בחירה ישירה זה רע”, ואת הפרופסורים החכמים, יודעי דבר במדעי המדינה ופוליטיקאים שהמשחק הקואליציוני עדיף בעיניהם על הכרעת אמת. גם היום, לאחר ההסכמה על הקמת הממשלה ה־35, את בעיות האמת טרם פתרנו ומה שקיבלנו לאחר דרך ייסורים ארוכה היא ממשלת אחדות שיסודותיה רעועים.
חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה שעבר ב־1992 לא נולד בחלל ריק. הוא נולד על רקע כישלון שיטת הבחירות שהובילה במרץ 1990 לקריסת הדמוקרטיה שלנו וביזויה. באותה שנה כיהנתי בתפקיד יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה־12. לאחר ניסיונות רבים לשנות את שיטת הבחירות היחסיות הבנו, כלל חברי הוועדה ואני, כי הפתרון היחיד הוא לשלב בתוך שיטת הבחירות היחסיות, כמות שהיא, אף את בחירתו הישירה של ראש הממשלה – הצבעה בשני פתקים, אחד לראש הממשלה, והשני למפלגה. ראש הממשלה הוא תוצאת בחירה ישירה של הציבור ולא פרי של משא ומתן קואליציוני ממושך שבו כל חבר כנסת הוא כמעט שר. לא יכולה להיות שיטה דמוקרטית יותר. ייתכן שאין היא מושלמת, אבל אין בעולם כולו שיטת בחירות או שיטת ממשל מושלמות.
אכן עשינו שגיאה בסיסית. בלחץ המפלגות קבענו כי ראש הממשלה הנבחר יצטרך לקבל עבור הממשלה שיקים את אמון הכנסת. זה היה קל יותר למי שנבחר ישירות על ידי הציבור, אך זה לא נטרל את עומס המשא ומתן הקואליציוני. אבל, החשוב ביותר היה כי העזנו להציע פתרון המוציא את ישראל ממלכודת הבחירות היחסיות הכלל־ארציות.
תמכו בחוק יצחק רבין, בנימין נתניהו, אריאל שרון ועוד כמה פוליטיקאים בכירים אשר היה להם אמון אישי בעצמם. היו כאלה שהרבו לטעון כי חוק הבחירה הישירה יביא לפיצול המפלגות. טענה זו הוכחה כנעדרת בסיס עובדתי מול מבחן ההיסטוריה. ב־2001 בוטל החוק משיקולים מפלגתיים צרים.
הסיטואציה והכשלים של המבנה הפרלמנטרי שלנו אז, לאחר נפילת ממשלת האחדות במרץ 1990, היו דומים להפליא למשבר של היום. אבל אז היה לנו את האומץ והתבונה לחפש את הפתרון. כיום אנו נעים בתוך מלכודת שיטת הבחירות והממשל הכושלת שלנו, מסוממים כאילו אנו במלכודת שאין ממנה מוצא. נוכח המחיר המטורף שאותו אנו משלמים תמהני אם יהיה לאשמים האומץ והיושר להודות בשגיאתם.