העתירה שהגישו מצביעי כחול לבן ופעילי יש עתיד נגד רשימת כחול לבן והעומד בראשה בני גנץ במטרה לעצור את הרכבת הממשלה על ידי נתניהו בעזרתו של גנץ מתדיינת בבג"ץ בימים אלו. העותרים, רובם היו ראשי המטות שעבדו קשה ובהתנדבות בשלוש מערכות הבחירות האחרונות עבור רשימת כחול לבן-יש עתיד, הגדירו את הרגשות והתחושות שלהם בסעיף 8 לעתירה: ״העותרים והעותרות התגייסו מעומק לבם במאמץ אדיר למען הצלחתו והצלחת רשימת כחול לבן ולאור השתלשלות הדברים האחרונה הם חשים 'שברון לב' של ממש, תחושת כעס עמוקה, תחושת הפרת אמון בסיסי ורצון לבלום את המהלכים האנטי דמוקרטים...״.

מה שתפס את תשומת לבי בעתירה היה צמד המילים "שברון לב", שנגרם בעקבות הפרת הבטחה של של גנץ לא לשבת בממשלה עם בנימין נתניהו. הצהרה זו גרמה לי לתהות מדוע אנו מגיבים קשה למצבים של אי קיום הבטחות ומה קרה לקלות הבלתי נסבלת שבה נבחרי ציבור מפזרים הבטחות שווא שלא מתממשות במציאות.

אז מה אם כן כוחה של הבטחה?

במילון מוגדרת המילה הבטחה כך: ״הצהרה להתחייבות לעשות או לא לעשות משהו״. זו התחייבות ללא תנאים. היא התחייבות חד צדדית. והיא יוצרת צפיות בצד השני שאכן נותן ההבטחה יקיים אותה. לא סתם שורש המילה הבטחה הוא ב.ט.ח. הבטחה יוצרת ציפיות (להפך מחוסר ודאות) והיא זו שמעניקה לנו את הרגשת הביטחון. 

הבטחה יוצרת אמון, בספרו "the speed of trust" מדבר סטיבן קובי (Stephen R. Covey) על ארבעה נדבכים שיוצרים אמון בין אנשים, חברות או מדינות. הנדבך הראשון, שעליו מושתתים כל השאר, הוא נדבך היושרה. כיצד היא נבחנת? ביכולת של האדם למלא אחר הבטחותיו, כלומר כשפיו ומעשיו שווים. קובי מציג שלל דוגמאות מחברות וארגונים עסקיים שהצליחו להגדיל את רווחיהם והצלחותיהם בכך שידעו לשדר יושרה ולהתנהג על פיה. האמון למעשה משדר לאדם השני "אתה  יכול לסמוך עליי“.

 מהצד השני של ההבטחה נמצא מקבל ההבטחה שאת האמון שלו מבקשים. בהסתמכות של מקבל ההבטחה על ההבטחה, הוא משדר לצד השני ש"אתה אדם ערכי ואני מאמין שתעמוד בהבטחה שלך ואני נותן לך את האמון שלי". הבטחה היא איפוא יסוד לכל מערכת יחסים, תהה זו אישית, עסקית או פוליטית. תסכימו איתי שלפני כל הסכם, אם זה נישואין-כתובה, הסכם מכר או הסכם להרכבת ממשלה, אם אין אמון בסיסי שהאדם ימלא אחר ההבטחה לקיים את מה שהוא מבטיח בהסכם אין טעם להסכם.  

הבטחה היא בסיס לכל יחסים ולכן לקיום הבטחות ביחסים קרובים כמו בין הורה וילד יש השפעה גדולה. היא מעצבת את עולמנו ומשפיעה על כל מערכות היחסים שלנו בעתיד. ההתחייבות לקיים הבטחות בין בני זוג היא מהות הקשר וקיומן של ההבטחות מעצבת ומבטיחה את חוזק הקשר. הרעיון להסתמך על אדם זר שנכנס לחיינו ומבקש את אמוננו הוא במהותו מטורף. זו כמו קפיצה ממטוס באמונה שלמה שהמצנח יפתח למרות שאנחנו יודעים שאם הוא לא יפתח רוב הסיכויים שזה יסתיים במקרה הטוב במוות. עדיין אני ואלפים אחרים קפצנו מגובה של 12,000 רגל, לצניחה חופשית, כי לא האמנו שהמצנח לא יפתח. אם היינו חושבים כך לא היינו עולים לטיסה במטרה לצנוח. לכן, אי קיום הבטחה כרוך במוות (אם המצנח לא יפתח) או בשברון לב (בעולם הרוחני), בשבר של העולם שלך כפי שאתה מכיר אותו. וכמו שהעותרים היטיבו לתאר בסעיף 8 לעתירה, גם בכעס עצום על נותן ההבטחה. 

למה כעס? כי אם לא התכוון לקיים את ההבטחה הרי שנתן אותה שלא ביושר. ואם קיבל בתמורה את האמון שלהם שבזכותו עבדו קשה ללא תמורה ושמהעבודה הזו הוא (נותן ההבטחה) הפיק תועלת, הרי שקיבל דבר מה במרמה. ואם התכוון לקיים את ההבטחה בתנאים מסויימים, היה צריך להגיד את זה כי אז זו אינה הבטחה אלא הסכם עם תנאים ועל כל הצדדים היה לדעת את תנאי ההסכם.    

הבטחה לפעמים מוחלפת בביטוי: הוא נתן לי את המילה שלו. כמה מעניין שהשפה העברית משתמשת במילה "מילה" בשתי משמעויות שונות האחת, חלק מחלקי הדיבור שלנו והשנייה כשם הטקס שכל יהודי עובר בהיוולדו. טקס המחזיר אותנו לברית שכרת אברהם עם אלוהים. כך שהמילה מציינת גם הבטחה וגם ברית.

לצערי הבטחות הפכו לחול בו מסמאים את עיני הבוחרים או את עיני הזולת כדי להשיג מהם דבר בתמורה. אגב, התנהגות זו לגמרי נופלת תחת הכותרת ״השגת דבר מה במרמה״.  

אין ספק שכשאדם מרגיש מרומה בגלל אי כיבוד הבטחה עולמו מתרסק והוא חש תחושה קשה של שברון לב. בואו נחשוב על זה בפעם הבאה שניתן הבטחה. בואו נייצר את המציאות על ידי הלימה בין מעשינו לבין דיבורינו. בואו ניישם את האמרה הידועה "לעמוד במילה".

הכותבת היא משפטנית מוסמכת.