מיליון מבוגרים, או ליתר דיוק קשישים, בארצנו ספונים בביתם, וזאת למרות ההקלות האחרונות שמתירות לרבים בציבור לנוע כמעט בחופשיות. ככה זה כשמשתייכים לקבוצת סיכון, ומשנה זהירות בנוגע למצב הבריאותי השברירי נדרש פה. בעולם כולו מאות מיליונים ואף מיליארדים בוהים נכחם. חלפו לבלי שוב ימים רחוקים לכאורה שבהם היינו אצים רצים למלא משימות, לבצע עבודות, לסייע לנזקקים, להשיא עצות, למלא את כל איברי גופנו בשמחת עשייה עליצה. כל אלה נמוגו. אנחנו ספונים בבתינו. בוהים נכחנו. מונים את הימים החולפים נטולי עשייה. אפורים ונטולי חדווה.

הקריאה בעיתונים מעניקה לנו שעה קלה של חסד ועניין. אך הכותרות משמימות – הן חוזרות שוב ושוב על מניין מתי הקורונה, מספר המחלימים וכאלה שעדיין מתענים תחת ייסורי המחלה. הליכה מחוץ לבית גוזלת שעה לא ארוכה. הגבולות אומנם התרחבו באחרונה, אך עדיין הסגר המוטל על המבוגרים איננו מרפה.

קורונה בישראל (למצולמים אין קשר לנאמר) (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)קורונה בישראל (למצולמים אין קשר לנאמר) (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

נתוני המחלה מדאיגים. למרבה השמחה, הצעירים אינם חשים בה כלל או שהיא חולפת מעליהם כאדווה קלה ובלתי מורגשת. המבוגרים נכנעים למגיפה בכל רמ”ח איבריהם. היא מסוכנת. למרבה הפליאה, דווקא מבוגרים שגופם כבר התחסן במרוצת השנים לנוכח פגעים שונים, וגופם כבר ספג את כל החיסונים, דווקא הם מאוימים על ידי המחלה המפילה בהם חללים. הצעירים שזה עתה יצאו לאוויר העולם וגופם טרם התנסה למרבה השמחה במדווים ובמחלות, דווקא הם מנערים מעליהם את המחלה הזו שמדביקה תבל ומלואה.

מעולם לא היה כדור הארץ מצומצם כל כך. היקום כולו – מערב ומזרח, קדמה וימה – כולם עסוקים באותה שאלה: כיצד קורה שיצור בלתי נראה, וירוס נעלם, פלש לפתע לכדור הארץ ומכה ללא רחם בבני אנוש. כובשי הירח המשגרים חלליות לעולמות רחוקים, אלה שמיצרים כלי נשק אימתניים, חכמי רפואה ומדענים, כל אלה ניצבים חסרי אונים אל מול אפס נקלה, יצור חסר צבע, ריח וצורה, המאיים על כוחות הקדמה במכה בלתי ניתנת לעצירה.

מה עושים? כיצד מעבירים את הזמן המתכלה בלי עשייה? כיצד מתגברים על הדיכאון, על השעות החולפות נטולות העשייה, כיצד מתגברים על הגעגועים ליציאה מהבתים ולחדוות הפעולה? היכן התרופה למכה הבלתי ניתנת לעצירה? כל מה שנותר לבני אנוש הנחשפים לאימת וירוס קורונה הנורא הוא התקווה. ברגע זה ממש עסוקים מדענים בכל קצווי תבל במציאת תרופה ראויה. אולי ברגע שבו נכתבות השורות הללו כבר נמצאה במעבדה חבויה אי שם התרופה הגואלת? מי ייתן וכך יהיה במהרה.