חבל שצה”ל הזדרז לבטל את תפקיד הרקד”צ (רקדן צבאי). הרשתות החברתיות רגשו, אבל למען האמת רקדן צבאי אינו מופרך יותר מהחוק הנורווגי המדלג ובוודאי פחות מזיק מתרגילי האקרובטיקה שמייצר ההסכם הקואליציוני בין גנץ לנתניהו. הניסיון של חברי כחול לבן לשנות חוקי יסוד ולקבוע כי שרים מטעמם יתפטרו מהכנסת ובמקומם ייכנסו חברי מפלגת חוסן לישראל, תוך שהם מדלגים בפירואטים קלילים מעל הבאים בתור מיש עתיד ותל”ם, שותפיהם לשעבר, הוא לא פחות משערורייה. כמותו, גם המבנה הדו־ראשי של ראש הממשלה והראש החלופי, המחייב שינויים מרחיקי לכת בשיטת המשטר, גורם סחרחורת.

השבוע, כל הכוריאוגרפיה הפוליטית הזאת הונחה לפתחו של בג”ץ. בדרך לחופה, נאלצו הצדדים לעצור בבית המשפט העליון, שהתבקש על ידי כמה עותרים סדרתיים לשטח את העקומה. כלומר, לפרק את הקונסטרוקציה הפוליטית שהוקמה במסווה של ממשלת חירום ואחדות לאומית. הדיון הועבר בשידור ישיר וחגיגי. לא פלא אפוא שהנשיאה אסתר חיות, שישבה בראש ההרכב המורחב, נזקקה לדימוי טלוויזיוני והעירה בסרקזם כי כמו בתוכנית הריאליטי “חתונה ממבט ראשון”, גם בפוליטיקה קודם מתחתנים ורק אחר כך מחזרים. אבל מעבר לרגע הקומי, הצופים קיבלו שיעור מעשי במשפט חוקתי. השידורים החיים של הדיון בעתירות נגד נתניהו ונגד ההסכמים הקואליציוניים העניקו הצצה לפס הייצור של בית המשפט, לחומרי הגלם, לתהליך ולכללי הטקס שהם חלק בלתי נפרד מהמוצר הסופי: הכניסה המחושבת של השופטים לפי סדר הישיבה, הגלימות, הבמה המוגבהת ואפילו השפה המלאכותית (“אדוני אומר ש”...”גבירתי רוצה ש”...).

התוצאה הטלוויזיונית חשפה דיון ענייני וממוקד שהתנהל בלי משוא פנים. לא היה רמז לטענת הכזב של הימין שיש לנו עסק עם “כנופיית שלטון החוק” או עם “מפלגת בג”ץ” המבקשת לחולל הפיכה שלטונית. אדרבא, הנשיאה חיות שרטטה את גבולות הגזרה של הדיון. היא הבהירה לעותרים הדורשים מבית המשפט להתערב ולמנוע מנאשם בפלילים להתמנות לראש ממשלה, כי גם אם בקשתם תידחה ”המבצר לא ייפול”, ובד בבד היא הדפה בתקיפות את הביקורת של עו"ד מיכאל ראבילו, פרקליטו של ראש הממשלה, כאילו בית המשפט סבור ש”מלוא כל הארץ משפט” ולכן הוא נוטל לעצמו סמכויות שאינן מעניינו.

אחרי יותר מ־70 שנה, נפל דבר. בית המשפט הנתון למתקפה פוליטית, הבין שפסקי הדין שהוא מפרסם לא מדברים בעד עצמם ולכן הוא זקוק ליחסי ציבור, כדי שהצדק ייראה ולא רק ייעשה. במובן הזה, שידורי הניסיון מבית המשפט הם צעד ראשון בכיוון הנכון. ובכל זאת צריך יהיה לבחון כיצד ישפיעו המצלמות על הנעשה באולמות המשפט ולוודא שהמחויבות להליך המשפטי ולמכובדות המוסדית תגבר על היצר והדחף לזכות ב־15 דקות של תהילה.

לצד היתרונות המובהקים הטמונים בשידור חי, יש חשש שהשידורים מבית המשפט יתמקמו בתודעה הציבורית על הרצף של שידורי אקטואליה שיש בהם סממנים של תוכניות ריאליטי, כמו השידורים מהכנסת. קל להתבלבל. המודעות למצלמות ולחשיפה בלַייב מייצרת לעתים מציאות מדומה, שבה מהות נסוגה מפני כריזמה, סיסמאות מחליפות טיעונים מורכבים וצעקנות מנצחת את תרבות הדיבור. כדי שלא להיסחף למחוזות האלה נדרשים בגרות, איפוק וריסון. סביר להניח שכך ינהגו השופטים, קשה להעריך מה יעשו עורכי הדין ומה יקלטו המתבוננים מן הצד.

בסופו של דבר, על אף המאמץ התדמיתי, אסור לשכוח כי בית משפט אינו מכונה "למיצוי מיץ גזר" כאמרתו של השופט חשין, אלא "רקמה חיה ונושמת, רוויה במיצים, שבהם מיצים של צדק ושל יושר, של תום־לב ושל שכל ישר". השאלה היא מה מכל זה "יעבור מסך".