לא ראיתי כל סיבה לקפוץ לבריכה בכיכר רבין. השמחה על דחיית העתירות צריכה להיות מהולה, לטעמי, בהרבה חששות. מי שיצאה המנצחת הגדולה מהעימות הטלוויזיוני הייתה דווקא אסתר חיות. היא הצליחה להראות שהפוסק האחרון, גם במגרש הפוליטי, הוא בית המשפט העליון; וזה מה שצריך להטריד את המחנה הענק שאני נמנה עמו. הוא לא זכה במשהו שהוא לא היה שלו כל העת. מיליוני אזרחים רצו שראש הממשלה יהיה בנימין נתניהו – וזה מה שיקרה. אין מניעה משפטית, קבעו 11 שופטים תוך שהם מעקמים את אפם, מכך שמלאכת הרכבת הממשלה תוטל על מי שהרוב רוצה בו.

כך פועלת דמוקרטיה, וזה מה שאמור היה לגרום לדחייה על הסף של הדרישה לבחינה משפטית של שיקול הדעת של נבחרי הציבור. אבל לא זה מה שקרה. חיות רצתה במשהו אחר. במקום הכרעה חד־משמעית, נולדה “הצגה”; ואני שואל, כאזרח מן השורה שטרח להגיע לקלפי שלוש פעמים בשנה האחרונה, לשם מה כונסה הישיבה העמוסה בשופטים? כלום לא היה ברור מראש שכך צריך להיות? שאין לבג”ץ סמכות להציב את שיקול דעתו שלו במקום זה של נבחרי הציבור? האם הרצון לשפר את תדמיתה של הערכאה העליונה הצדיק את הפגיעה המשתמעת מהדיון בסמכותם של נבחרי הציבור להפעיל שיקולים הנגזרים מתוצאות הבחירות?

אז הנה התשובה: חיות רצתה לקבע בתודעה הציבורית את עליונותה של הרשות השופטת, גם בשאלות פוליטיות מובהקות, ובזה היא הצליחה. בג”ץ הוא אלוהים – ואין בלתו. כל הכרעה של הציבור צריכה לקבל את חתימת ההכשר שלו. ולכן, אני לא בין העולזים; אלא בין המוטרדים. בעיניים כלות צפיתי בשורה של אנשים שמבקשים להתחכם על ידי הצגת שאלות קש. לא היה שום דבר חגיגי במה שנראה על גבי מסכי הטלוויזיה. נהפוך הוא; הדיון דמה יותר לאסיפת בחירות מאשר לדיון משפטי מכובד. כל משפטן הגון יכול היה לומר מראש שכך צריך לפסוק. הדין הוא ברור. חוקי היסוד אומרים במפורש איך צריך לנהוג. הם תוקנו עוד ב־2001; ואיש לא ערער אז, וגם לא מאז, על ההיגיון שבהם. כלומר, על כשירותו של מי שיש נגדו כתב אישום לכהן בראשות הממשלה.

המנצחת הגדולה. נשיאת ביהמ''ש העליון אסתר חיות (צילום: פלאש 90,אורן בן חקון)
המנצחת הגדולה. נשיאת ביהמ''ש העליון אסתר חיות (צילום: פלאש 90,אורן בן חקון)

חיות ידעה את זה, כמובן, אבל זה לא מנע בעדה מלקבוע דיון מתוך כוונה להציג בפני הציבור סוגיה אחרת: מהות שיקול הדעת שיש לנבחרי הציבור. לא אהבתי את כל מה שקרה בגבעת רם, שכן ביסוד הדיון היה הרצון לומר לכולנו שהשופטים לא פוסלים לחלוטין את האפשרות של התערבות בשיקול הדעת של נבחרי הציבור – ואני שואל, שוב ושוב, מי שמכם? מי נתן בידכם את הכוח להתערב בשיקול הדעת של נציגיו של הריבון?

מה שמחזיר אותי לראשית הדברים. אין סיבה למסיבה. מה שאירע בשבוע שעבר מעביר בי חלחלה. ניצניה של אנרכיה חברתית־משפטית כבר מבצבצים מעבר לפינה. החמיצות שבה התייחסו השופטים לעצם האפשרות שלנשיא המדינה אין כל דרך להימנע מהטלת תפקיד הרכבת הממשלה על נתניהו, כבר מדאיגה רבים.

הגבולות בין הרשות השופטת לבין הרשות הנבחרת הפכו למטושטשים הרבה יותר. השיטה המשטרית הנהוגה קיבלה תפנית מכוערת במיוחד. מאזן הכוחות השתנה לרעה. בפועל, כל מערכת אכיפת החוק הפכה למפלצת שאין עליה כל רסן. ההתנהלות היא כמו של כת סגורה. המינויים הבכירים באים רק מתוכה. אין כל דרך לפתוח את השורות. אין חוק הקובע את סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה כשם שאין בחוקי היסוד דבר המגדיר את סמכויותיה של הערכאה העליונה. השדה פרוץ לחלוטין ואיש הישר בעיניו נוהג.