בעוד כמה ימים ימלאו 20 שנים לנסיגה החפוזה, המבוהלת, המבזה, של צה”ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון. ציוד צבאי רב, חלקו סודי ביותר, הושאר מאחור.

הנוצרים, מי שנלחמו שכם אחד עם צה”ל במסגרת צד”ל, ידידים בנפש, הופקרו לנפשם, הם ובני משפחותיהם. אהוד ברק, אז ראש הממשלה, הורה על הבריחה הגדולה. זמן לא רב לאחר מכן הוא סולק מהשלטון, אבל ההשלכות של מה שקרה שם, בדרום לבנון, ניכרות עד עצם היום הזה, והייתי אומר, ביתר שאת.

הגשתי באותה העת תוכנית טלוויזיה, ביחד עם ידידי, אלוף במיל’ אורן שחור, בערוץ לא נצפה במיוחד, אבל מאוד איכותי. אני זוכר שלא היה אפילו מרואיין אחד שתמך במה שהולך לקרות. היה ברור שהתוצאות של נסיגה חד־צדדית, ללא הסכם, עלולות להיות הרות אסון; ואשר יגורנו מפניו, באמת אירע.

קודם כל, בנושא הפלסטיני. ערפאת, שניהל אז משא ומתן עם ברק, נסוג מהר מאוד מכל מה שהוא כבר הסכים לו. הוא בוודאי אמר לסובבים אותו שאם חסן נסראללה, שעמד באותה העת בראש ארגון קיקיוני, הצליח להבריח את צה”ל האימתני מדרום לבנון, אין כל סיבה שהוא לא ינסה את אותו הדבר. וזה באמת מה שקרה. זמן מה לאחר הנסיגה של צה”ל, נפתחה האינתיפאדה השנייה שבמהלכה נהרגו עשרות ישראלים בכל חודש. אוטובוסים התפוצצו. בתי קפה ומסעדות עלו באש. המציאות הייתה קשה מנשוא.

אהוד ברק. צילום: ראובן קסטרו,רמי זרנגר
אהוד ברק. צילום: ראובן קסטרו,רמי זרנגר

אריאל שרון, שכבר עמד אז בראשות הממשלה, לאחר שהביס את ברק בבחירות מיוחדות רק לראשות הממשלה, קבע באורח הכי מטופש שרק אפשר להעלות על הדעת, שאיפוק זה כוח. זאת הייתה כמובן שטות גמורה, כיוון שהפלסטינים הבינו שהצבא הישראלי שהובס – כך הם ראו את זה – בדרום לבנון פשוט מפחד לצאת למערכה. רק לאחר הפיגוע רב־הנפגעים במלון פארק בליל הסדר החליט לבסוף שרון על היציאה למבצע “חומת מגן”. 29 חיילים נהרגו, ועוד רבים אחרים נפצעו ונשארו נכים.

צה”ל המוכה והחבול לאחר הנסיגה מדרום לבנון התקשה לחזור לעצמו. חיזבאללה התעצם לנגד עיניו. נסראללה דיבר בזלזול על החברה הישראלית והשווה אותה לרשת של קורי עכביש; והיה הרבה צדק בדבריו. הרגישות לנפגעים הלכה וגברה. “ארבע אמהות”, ארגון אזרחי זעיר, הצליח להלך אימים על הצמרת המדינית; אבל לא רק עליה. הרפיסות בקרב מפקדיו של צה”ל הלכה וגברה. אחד מהם אמר, מתוך התנשאות גמורה, שהטילים של חיזבאללה “מחלידים” במחסניו.

זה היה כמובן לא נכון, ובמלחמת לבנון השנייה למדנו כולנו את עוצמתם. המלחמה עצמה התנהלה בשלומיאליות מוחלטת. צה”ל הרכרוכי, שהיה עסוק בשנים שקדמו לה באימונים לקראת גירוש אלפי יהודים מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון “ברגישות ובנחישות”, בהוראת מפקדיו, הובס בידי ארגון טרור של כמה מאות לוחמים.

החברה הישראלית שחוסנה הלך ופחת נאלצה שוב ללמוד בדרך הקשה את תוצאותיה של הנסיגה מדרום לבנון. למעשה, בכל המזרח התיכון ביקשו ללכת בדרכו של נסראללה. אין נסיגות מתוך עוצמה. הנסיגות הן תמיד סימן לחולשה, ואת זה הבינו גם ארגוני הטרור ברצועת עזה. הרפיסות הפכה לרפיון. חיילים נחטפו ללא תגובה. מאז הנסיגה האומללה מרצועת הביטחון, שהדהדה בכל האזור, צה”ל מתקשה לנצח.

הניסיונות לעקור את חמאס נכשלים שוב ושוב. אין בצמרת צה”ל דבר המזכיר את מה שהוביל לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. חלק ממפקדיו הבכירים בדימוס עוסקים בסחר בנשק ובפרסום מודעות תמיכה בנסיגות נוספות.