שמחתי על הקמתה של ממשלת אחדות לאומית. אחרי הכל, אנחנו בשעת משבר כלכלי וחברתי שלא ידענו מעולם. חוסר הוודאות לגבי העתיד האישי והגלובלי הוא הדבר הכי ודאי בחיינו בימים אלו, לפחות עד סוף השנה. לכן מן הראוי היה שנבחרינו ישימו את מאבקי האגו שלהם בצד ויגלו אחריות לאומית, ובעיקר יחשבו על רווחתם של האזרחים והאזרחיות.

אבל מה למעשה קיבלנו? קיבלנו ממשלה עם 36 שרים ו־16 סגני שרים – כולם חברי כנסת, כך שייתכן שנגיע בחשבון פשוט ל־72 חברי כנסת שהם חברי ממשלה. הבעיה היא שחברי הכנסת עסוקים רק בהגשמת השאיפה שלהם להחלפת הקידומת לשמם מחבר כנסת לשר. זה הביא לכך שהרשות המחוקקת נטמעה בתוך הרשות המבצעת. לצערי זהו מצב שאליו התרגלנו. בדומה לסיפור על בעלים של סוס שהתפאר בפני חברו כי הוא נותן לבעל החיים האצילי כל יום אוכל בכמות מופחתת מזו שנתן ביום הקודם. והסוס? ממשיך לעבוד. שאל אותו החבר ומה קרה בסוף? כולנו יודעים שהסוס מת.

למה זה חשוב? כי תפקיד הכנסת הוא לבקר את הרשות המבצעת שבידה יש המון כוח. לכן עם כמות כזו גדולה של חברי כנסת בממשלה, איך יתפקדו ועדות הכנסת? מי ישב בוועדות? ואם כבר ישבו בוועדות, באיזה כובע, של חבר כנסת השואל שאלות או של שר שבא להשיב עליהן? ב־2013 בסיעת הליכוד־ביתנו ניסו להעביר את “חוק המשילות” שמטרתו הייתה לחזק את הרשות המבצעת (הממשלה). אך המציאות היא שהרשות המחוקקת בישראל היא הרשות החלשה במשולש הדמוקרטיה הישראלית.

בנימין נתניהו (צילום: דוברות הכנסת, עמוס בן גרשום)בנימין נתניהו (צילום: דוברות הכנסת, עמוס בן גרשום)

אם המנגנון היה מאפשר לנו לבחור בשרים שלנו ישירות, אולי וסביר להניח שהיינו בוחרים אנשים שהכישורים והניסיון שלהם יתאימו לתפקידים שיש למלא. המחוקק צפה את זה ולכן קבע, ולא בטעות, ששר לא חייב שיהיה חבר כנסת, כדי לאפשר לראש הממשלה לבחור אנשים עם הכישורים והניסיון למלא תפקיד ניהולי וביצועי. אלא שתפקיד השר הפך להיות סוג של פרס עבור חברי הכנסת שסוחטים את תפקיד השר מראש הממשלה המיועד. לא האג’נדה הציבורית שהם כביכול מקדמים מעניינת אותם, אלא הכיבוד והתואר של שר.

בעיית הייצוג השנייה היא שאנחנו בוחרים חמולות. להוציא את מפלגות הליכוד, העבודה ומרצ, לא מתקיימים פריימריז לרשימות המפלגות. לבוחרים אין למעשה שליטה על מי ייצג אותם מאחר שכל מי שמקים מפלגה יכול ורושם את עצמו כיו”ר המפלגה והוא המחליט היחיד מי המועמדים שיהיו ברשימה ובאיזה סדר. כך היה עם כחלון בכולנו, לפיד ביש עתיד, גנץ בכחול לבן ואורלי לוי־אבקסיס בגשר. עוד דבר מרגיז: אנחנו מממנים את החמולות האלה לפי חוק מימון מפלגות.

אבל יש תקווה, דווקא במקום הכי נמוך יש את ההזדמנות לעשות שינוי גדול, בעיקר כשבכנסת יש לקואליציה רוב מוחלט. יש הזדמנות לעשות שינויים בשיטה, כמו לאפשר לאזרח באמת לבחור חלק מהנציגים שלו בבחירות אזוריות ישירות, לדרוש מחברי כנסת שהפכו שרים לפנות את מקומם בכנסת כתנאי לקבלת התפקיד הרם, ואישור מימון מפלגות רק לרשימות דמוקרטיות שיראו שקיפות. נראה אתכם.