הדוח המקיף של מבקר המדינה מציג קליידוסקופ של יחסי החוץ של ישראל, ולצד השבחים על ההישגים הרבים יש ביקורת על ריבוי הגופים הממשלתיים שעוסקים ביחסי חוץ ללא תיאום ביניהם. ביקורת מרכזית בדוח נמתחת על ההרעבה התקציבית המתמשכת של משרד החוץ בידי האוצר, שפוגעת ממשית הן בתפקודו והן ביכולתו לגייס צעירים מוכשרים לשורותיו.

המבקר גם סבור שיש חסר בתכנון אסטרטגיית מדיניות חוץ לטווח ארוך, אך נראה שהוא איננו מודע במידה מספקת לעובדה שמאז דוד בן גוריון הנושאים האסטרטגיים והמדיניים הראשיים, כגון הסוגיה הפלסטינית והשלכותיה, ובעיקר יחסי ישראל־ארצות הברית, היו בטיפולו ובסמכותו הכמעט בלעדיים של ראש הממשלה, וכך צפוי שיהיה גם בעתיד. בהקשר זה חשוב שיוסכם על שני השותפים בממשלת החירום שבנימין נתניהו ימשיך לטפל בעניינים אלה, לרבות היחסים עם רוסיה, גם בתקופה שבה לא יכהן כראש הממשלה.

באחרונה התפרסם בארצות הברית מאמרם של דאגלס פיית', תת־מזכיר ההגנה בממשל ג’ורג’ וו. בוש ותא”ל שאול חורב, לשעבר ראש הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית, על “האופי המשתנה של המלחמה”. אחת התזות העיקריות שלו היא של”מבצעי אינפורמציה” – דהיינו תעמולה, טיעונים שקריים, דימויים ו”נרטיבים”, כלומר היסטוריה מעוותת – יהיה במלחמות העתיד תפקיד מרכזי בקידום מטרות המלחמה, בעיקר במלחמות נגד מדינות דמוקרטיות.

במצעים אלה מסתייעים בכלי התקשורת המסורתיים וברשתות החברתיות, שבמדינות דמוקרטיות קל יחסית לתמרנם, כפי שהיה בתעמולת ההפחדה של דאע"ש וכפי שקורה בתעמולת ההתקרבנות של חמאס וארגונים פלסטיניים אחרים נגד ישראל, וזאת בסיוע ארגונים ל"זכויות אדם" וגופים בינלאומיים שונים. מי יתמודד עם זה במציאות הנוכחית של פיצול סמכויות?

עיתוי הדוח של מבקר המדינה אקטואלי גם בהקשר לביקור הבזק של מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו. המטרות הרשמיות שהודיעו עליהן ערב הביקור היו תיאום עמדות להמשך המהלכים נגד איראן וההסתייגות האמריקאית מהרחבת ההשקעות הסיניות בישראל. זאת האחרונה אכן מהווה הסתייגות רצינית, שוושינגטון בכל הממשלים לא הייתה מוכנה להיות לגביה ותרנית או סלחנית (ואני הייתי בסרט הזה), אך קל לשער שנושא החלת הריבונות בבקעת הירדן ובצפון ים המלח וביישובים ביהודה ושומרון תפס מקום חשוב לא פחות בביקור. ממשל טראמפ איננו רואה את הסוגיה הזאת כמו גורמים פוליטיים שונים אצלנו.

מייק פומפאו, בנימין נתניהו. צילום: קובי גדעון, לעמייק פומפאו, בנימין נתניהו. צילום: קובי גדעון, לע

האמירה ש"ישראל זכאית להפעיל שיקול דעת עצמאי" איננה מוחקת את העמדה האמריקאית שמעדיפה לוח זמנים ממושך יותר, שקובעת הקפאת בנייה מחוץ לתחומי היישובים לארבע שנים, ושהחלת הריבונות תיעשה בתיאום עמה ורק לאחר שתושלם מלאכת המיפוי המשותפת.

אי אפשר לסיים את המאמר מבלי להזכיר את ההחלטה למנות את גלעד ארדן לתפקיד הכפול של שגריר בארצות הברית ובאו"ם. זה רעיון לא טוב. כל אחד מהתפקידים הנ"ל, ובפרט זה בוושינגטון, זקוק לכהונה 24/7, כפי שאומרים היום, ועל אחת כמה וכמה אם בינואר הקרוב ישב בבית הלבן נשיא אחר – אפשרות שבהחלט תיתכן. יחסי ישראל־ארצות הברית הם כה מגוונים ומסועפים שאין כמעט תחום שאיננו נוגע בהם — ממוסדות הממשל השונים ועד שני בתי הקונגרס וועדותיהם, מהיועצים השונים של ראשי הוועדות ועד לגופים הסטטוטורים שהממשל מפעיל, ממכוני המחקר החשובים ועד לתקשורת ומרכזי המפלגות שממוקמים כולם בוושינגטון, וכמובן ארגון אייפק וגופים יהודיים דומים — ושכל אלה רוצים להיות בקשר ישיר עם השגריר.

נכון שבתקופה הנוכחית יש לקשר האישי של ראש הממשלה והנשיא חשיבות עליונה, אך גם הקשר הזה זקוק לעבודות הכנה והמשך מתמידות. גם האו"ם זקוק לנוכחות מלאה, ולו מפני שהוא מהווה במה מעולה להסברה, אך גם בגלל ריבוי הנושאים שקשורים בנו שמועלים בו. "הרי אבא אבן מילא את שני התפקידים" יטענו.

זה נכון, אבל אין דומה מערכת היחסים עם אמריקה בימיה הראשונים של המדינה למצב הנוכחי, ואילו האו"ם עדיין לא היה אותה חממה של פעילות אנטי־ישראלית כמו עכשיו. ומלבד זאת, ואף שאבא אבן היה דיפלומט מעולה, התועלת הממשית מהכהונה הכפולה שלו הועמדה בספק רב בזמן המשבר הדיפלומטי החמור בעקבות מבצע סיני.

ארדן הוא איש מוכשר והוא אכן מתאים לשני התפקידים, בנפרד, וייתכן שהמינוי הכפול היה בעקבות דרישתו, אך היצור הדו־ראשי הזה איננו לטובתו ולטובת שליחותו. שגריר ישראל בוושינגטון שווה בחשיבותו וביוקרתו לתפקיד של כמעט כל שר בכיר בממשלה, בתנאי שיקדיש לו את מלוא כישוריו ופעולותיו.