1. ביום ראשון הקרוב ימלאו 20 שנה לבריחה מלבנון. באחד האירועים המבישים שידע צה"ל נצרבו בזיכרוננו הקולקטיבי תמונותיהם של חיילי צה"ל נמלטים בעור שיניהם מרצועת הביטחון, תוך שהם מפקירים מוצבים על ציודם, כלי נשק, ובעיקר בעלי ברית נבגדים מצבא דרום לבנון. 
היממה שבין 24 ל־25 במאי 2000 הולידה בסיומה את אמירתו עתירת האזכורים של נסראללה, שישראל עם הנשק הגרעיני שלה והמטוסים החזקים ביותר באזור, חלשה יותר מקורי עכביש. מאוחר יותר הצביעו פרשנים ומנהיגים פלסטינים, מרואן ברגותי ואבו עלא ביניהם, על הנסיגה מלבנון לאחר מתקפת טרור מתמשכת של חיזבאללה נגד מוצבי צה"ל, כגורם שנתן השראה לפריצת האינתיפאדה השנייה.

הייתה זו הבטחת הבחירות של אהוד ברק לסגת מלבנון תוך שנה מיום היבחרו, אשר עודדה את חיזבאללה לפרוץ בפעילות רציפה ואלימה נגד מוצבי צה"ל וצבא דרום לבנון, שלחם עם צה"ל כתף אל כתף. הלחימה, שסופה הוכתב מראש, הייתה חסרת תוחלת ומתסכלת. צד"ל התחיל להתפורר, ברק נאלץ להקדים את הנסיגה, וצה"ל התפנה בחופזה לקולות שמחה ולעג של חיזבאללה. 

למחרת הנסיגה התכנסה הכנסת לישיבה הזויה בקריית שמונה, שכותרתה "הזדהות הכנסת עם יישובי קו העימות וחיילי צה"ל". היה זה אירוע חסר תקדים בתולדות כנסת ישראל. היו"ר אברהם בורג שלף מתקנון הכנסת את סעיף 26 המאפשר לו ולסגניו לכנס את המליאה מחוץ למשכנה, הוציא אותו מהניילונים, וכינס את הכנסת בעיר הצפונית.  זו נועדה להיות ישיבה חגיגית. הנסיגה הייתה בקונצנזוס לאומי מוחלט: "דרום לבנון זה לא יהודה ושומרון", הסבירו "ארבע אמהות" לחברי האופוזיציה מהליכוד שנפלו ברשתן, מדני נוה ועד לראש האופוזיציה. אריאל שרון ונוה התחרו ביניהם בקריקטורות על התואר "האמא החמישית". 

גם בישיבה שלמחרת הבריחה הם לא תקפו את היציאה עצמה, אלא רק את הכשלים בביצועה. הייתה לי הזכות להיות שובר השורה. בראייה לאחור, קשה להאמין שהייתי חבר הכנסת היחיד שמתח ביקורת על הבריחה מלבנון ולא רק על הביצוע הכושל שלה. טרחתי ומצאתי את דבריי בפרוטוקול הישיבה, והנה הם לפניכם.

"אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, תושבי האזור. מתהום ההשפלה לאופוריה? מבירא עמיקתא לאיגרא רמא? בתוך יום שינתה דעת הקהל הישראלית את דעתה על המנוסה של צה"ל מלבנון? אני שואל אתכם, כזה הפכפך הציבור הישראלי? כזה חסר חוט שדרה? האמת, לא נראה לי. 
"נראה לי שעורכי העיתונים ותוכניות האקטואליה נבהלו מעוצמת המראות של הבריחה, נבהלו מעוצמת הביקורת של עצמם, נבהלו מכדור השלג שיצא משליטתם ויגרום לקריסת ממשלת ברק. בתוך יום השתנו הכותרות הראשיות כבמטה קסם, משחור ללבן, מאבל ליום טוב. 

"פרשת צד"ל והמנוסה המשפילה מלבנון נדחקו לשולי החדשות, ואת מקומם תפסו ראיונות עם הבן החייל, עם האמא הדואגת, עם האב המגייס את בנו, עם 'ארבע אמהות', שנאלמו דום יום קודם לכן. הבוקר יכול היה כל קורא 'הארץ' לקרוא מודעות ברכה זהות לאהוד ברק, כאילו אנחנו באמצע קמפיין בחירות מתוכנן ומתוזמן היטב לראשות הממשלה.

"הליכוד מצטרף לברכות. יושב ראש האופוזיציה תמך ביציאה מלבנון, הוא הרי מתמודד לראשות הממשלה, הוא מקשיב לסקרים, הביקורת שלו היא בסך הכל טכנית. שרון היה יוצא מלבנון יותר יפה. זו הביקורת, זה דבר האופוזיציה.

"נו, באמת, אז אם הכל כל כך נכון, אם השמיים כל כך בהירים, אם השמש זרחה והשיטה פרחה, אז למה אנחנו כאן? בשביל מה להוציא שני מטוסים בתקציב נאה כדי להביא הנה את חברי הכנסת? ואיך זה שלא חוגגים בחוצות קריית שמונה? איפה הזיקוקין די נור? איפה פטישי יום העצמאות ותרסיסי הקצף? איפה הקומזיץ הענק במקום מדורת ל"ג בעומר? איפה המנגלים?

"אהוד, הבטחת וקיימת, כך אמרו מודעות הפרסומת, שיד נעלמה, או אולי עמותה נעלמה, דאגה לפרסומן. ואני אומר: נכון, אהוד, הבטחת וקיימת - ברחת, יצקת תוכן חדש במושג 'אהוד ברח', השפלת את צה"ל ואת עם ישראל, סיכנת את תושבי הצפון, הפקרת את בעלי בריתנו אנשי צד"ל, פגעת אנושות בכוח ההרתעה של צה"ל. ולא יספרו לנו סיפורים.

"הוצאת אותנו מהבוץ, והכנסת אותנו ל'ברוך'".

ברק ושרון התנחמו בכך שהאירוע המביש נגמר בלא הרוגים. באותו יום זה היה נכון, אבל בראייה לאחור היו קורבנות לאותו יום אומלל. באותו יום נפלו קורבנות הפיגוע בדולפינריום, קורבנות מלון "פארק" בנתניה ויתר קורבנות האינתיפאדה השנייה. 

כיום כבר אין ויכוח על כך שהאינתיפאדה השנייה נולדה על שביל הבריחה מלבנון. לאהוד ברק היה זה היום הראשון של סוף דרכו. שרון, שהחליף אותו, לא למד שום דבר וברח מעזה. שני האירועים חשפו את ישראל מצפון ומדרום. לא נותר לנו אלא לקוות שבמערב לא יהיה כל חדש וצה"ל יישאר נטוע בכל עמדותיו.

צה''ל יוצא מלבנון (צילום: חיים אזולאי)צה''ל יוצא מלבנון (צילום: חיים אזולאי)

2. ישראל כ"ץ נכנס למשרד האוצר למשימת חייו. הוא התחיל את דרכו ברגל ימין. במקום לגבב מילים, הודיע על מעשר אישי לקופת המדינה. מנהיגות באמצעות דוגמה אישית.  האיתות ברור: כל מי שלא נפגע מהקורונה, וקיבל את שכרו מהמדינה, יתבקש להכניס את ידו לכיס ולסייע לשקם את מי שעולמם הכלכלי חרב עליהם, כדי שכולנו נשרוד, ונמנע גירעון שירסק את כלכלת ישראל. 

3. שלוש החלטות אמיצות של אהוד אולמרט כראש ממשלה הטביעו חותם בל יימחה. הפצצת הכור הסורי היא בעיניי הקלה משלושתן. בעיקר כי לא הייתה אלטרנטיבה. החשובה מהשלוש הייתה מינויו של דניאל פרידמן לשר המשפטים, מינוי שנתן את האות למאבק על השבת עליונות המשפט על בית המשפט. ההחלטה השנייה בדירוג הייתה נועזת וחכמה: מינויו של עמיר פרץ לשר הביטחון. האלטרנטיבה הייתה להעניק לפרץ את האוצר. אבל אולמרט העריך, ובצדק, שפרץ באוצר הוא סיכון שישראל לא יכולה להרשות לעצמה. 

הדקלום הדוגמטי של פרץ בטקס חילופי שרי הכלכלה הוכיח עד כמה צדק אולמרט. פרץ הוא איש טוב. מצפוני ואנושי. אבל בעניין הכלכלי הוא דבק בתורות ששרדו רק בקוריאה הצפונית ובקובה. אפילו סין הקומוניסטית זנחה אותן. לפי ההסכם הקואליציוני פרץ הוא באחריות בני גנץ. יו"ר כחול לבן יצטרך לדאוג שלא יפריע למאמצי השיקום. וזאת בהנחה שניסנקורן יתמקד במלאכה החשובה לדמוקרטיה הישראלית: מיזוג כחול לבן לפלטפורמה הדמוקרטית, המוכרת לו היטב, של מפלגת העבודה. 

עמיר פרץ במליאת הכנסת (צילום: דוברות הכנסת, עדינה ולמן)עמיר פרץ במליאת הכנסת (צילום: דוברות הכנסת, עדינה ולמן)

4. גלעד ארדן, היוצא לשליחות מעצבת בארה"ב, קרא ביום שבו מסר את  המשרד לביטחון הפנים לאמיר אוחנה, לתקן את העוול המתמשך שנגרם לגל הירש. לסיים במהירות בדיקת עניין לא מרכזי אחד שצץ מאוחר וטרם נסגר בחקירתו, כדי שהשר הנכנס יוכל למנותו למפכ"ל המשטרה. 

אין חולק שכל התיקים שבגינם סוכל בשעתו מינויו של הירש למפכ"ל המשטרה נסגרו. כלומר, כעת ברור שבזמן אמת לא הייתה הצדקה לביטול המינוי. זהו עוול שחייבים לתקן. לא רק כי פגעו לשווא בדמות ציבורית רבת־פעלים ומוערכת, אלא כי הדעת אינה סובלת שאותו ברק יכה במישהו פעם נוספת אחרי חמש שנים. לכן, אם נסיבות החקירה אינן מאפשרות החלטה מיידית כבקשת ארדן, מתבקש למצער לבחון מתן אור ירוק למינויו למנכ"ל משרד ממשלתי. כל משרד ממשלתי. 

tguvot@maariv.co.il