החברה הערבית מדממת ומפוחדת. האלימות גואה. רצח רודף רצח. בשנה האחרונה היינו עדים לא רק להמשך התופעה, אלא גם להרחבתה. הגבולות נפרצו. בעוד שבעבר מקרי הרצח היו מבוצעים בחשאי, הרי שכיום הם נעשים לאור יום, ללא בושה. הירי ביום שבת בשני שוטרים בטירה הוא עוד תקרית בשורה של מקרי אלימות נגד גורמי אכיפת החוק. בניגוד לסטריאוטיפים נפוצים, לא מדובר רק ברצח שנהוג לכנותו "על כבוד המשפחה", אלא בעיקר בפשיעה מאורגנת, בהפחדה שיטתית ובהשתלטות של נורמות אלימות על המציאות היומיומית.
כולם מודעים למצב הבלתי אפשרי הזה. זעקות על המתרחש משמיעים ראשי רשויות ערביות מעל כל במה אפשרית, מאמרים נכתבים ומתפרסמים על הנושא והוא נדון גם בפורמים אקדמיים ובכנסים שנערכים ברחבי הארץ. הנושא המרכזי על סדר יומה של החברה הערבית הוא לא הפוליטיקה הארצית או המצב הכלכלי הקשה, הגם שאלה נוכחים בשיח. הנושא המרכזי המעסיק כיום את הרחוב הערבי הוא מיגור האלימות.
אי אפשר לגמד את ממדי התסכול של אזרחי המדינה הערבים מהמצב. רבים חשים שאין מי שייקח אחריות על המצב. המשרד לביטחון הפנים, ובתוך כך משטרת ישראל, פועלים ללא לאות בזירה, בכלים העומדים לרשותם, אולם מתקשים לעמוד במשימה. בהיעדר שיתוף פעולה מצד אזרחים מעורבים המפוחדים מפורעי החוק ובהיעדר תקצוב הולם, לא נראה האור בקצה המנהרה.
זליגת האלימות לרשויות מקומיות שאינן ערביות היא רק עניין של זמן, ומעבר לפחד ולחרדה שהתופעה משליטה על אזרחי המדינה הערבים, הרי שיש במציאות הזו שנמשכת לאורך זמן כדי לעודד זלזול הולך וגדל בשלטון החוק. מוסדות החינוך בחברה הערבית מנסים לתת מענה כלשהו לנושא באמצעות חינוך לסובלנות, אולם אלה כורעים תחת נטל המשימות והיעדר תקציבים. גם מוסדות המשפט במדינה מנסים לעמוד בקצב האירועים, אולם האטיות המובנית במערכת, הנובעת מעומס תיקים, לצד ענישה שנדמית תמיד כקלה מדי, ממשיכות להעיב על מבחן התוצאה.
חברי הכנסת מטעם הרשימה המשותפת המייצגים את הציבור הערבי מרבים להשתתף בהפגנות נגד אלימות. הם נוהגים לבקר משפחות שאיבדו את יקיריהן ומדברים בתקשורת על היעדר טיפול נאות בתופעה. אלא שמעשים אלו אינם מותירים רושם על מרבית אזרחי המדינה הערבים, המשוועים לשינוי.
הטיפול בבעיה צריך להיות מקיף. הוא דורש ריכוז מאמצים רב־מערכתי, שינוהל תחת גורם מרכזי אחד בממשלה ויגובה בתקציב מתאים, ועליו לכלול בין היתר חינוך לסובלנות ולמניעת אלימות והגברת אמצעי האכיפה. הטיפול צריך להיעשות בשילוב ידיים עם הקהילה, עם ועדות הסולחה ובעיקר עם ראשי הרשויות הערביות, שכן הם מכירים את השטח טוב יותר מכל אחד אחר - כל משפחה וכל סכסוך. בתוך כך יש להעניק הגנה לאזרחים שייאותו לסייע לגורמי אכיפת החוק, שכן היום הפחד משתק ומונע כל שיתוף פעולה. לצד זאת, נדרש תהליך חקיקה שיחריף את הענישה על מעשי אלימות ועל החזקת נשק. כיום הזלזול בחוק ובמערכת האמונה על אכיפתו שובר שיאים.
זה לא בלתי אפשרי. ראש הממשלה המנוח אריאל שרון שימש דוגמה לכולנו כאשר יזם והוביל בין השנים 2002־2004 שולחן עגול של כלל משרדי הממשלה למיגור האלימות והפשיעה בשכונת הרכבת בעיר לוד. ההצלחה בעיר הייתה ברורה ומיידית. כך ניתן וצריך לטפל במיגור האלימות בכלל החברה הערבית. ואולי היה מקום לעוד משרד ממשלתי אחד בין שלל משרדי הממשלה החדשים - המשרד לענייני אזרחי המדינה הערבים. הוא יכול להפוך את מיגור האלימות לאחד מהפרויקטים המרכזיים שלו.
[email protected]