התקופה האחרונה העלתה שוב ושוב את בתי הדיור המוגן בהקשרים לא נעימים. מקרי המוות הרבים שאירעו בבתי אבות ובמוסדות הגריאטריים היוו כמעט 36% מכלל הנפטרים מקורונה, מה שגרם להגברת החשש הציבורי ממוסדות אלה. לתוך כל ההמולה הציבורית נכנסו, על לא עוול בכפם, בתי הדיור המוגן. בתקופת התפרצות המגיפה הפכו הפרסומים בעיתונים את בתי הדיור המוגן לפצצות מתקתקות, וכל הגרים בהם לדיירים שעננת המוות מרחפת מעליהם ותתקוף אותם במוקדם או במאוחר.
קשישים בבתי אבות ובמוסדות גריאטריים מטופלים בידי אנשי צוות שונים, שעוברים בין כל הדיירים. בעוד שבדיור המוגן, מי שהאריך ימים עד שנזקק לסיוע מיוחד רשאי להעסיק ולהלין בדירתו מטפל אישי עבורו בלבד. לאור זאת, כדאי להעמיד דברים על דיוקם – בית אבות הוא מוסד שבו נמצאים קשישים שרובם אינם עצמאיים, ואילו לבית דיור מוגן מתקבלים רק מבוגרים עצמאיים, המנהלים את חייהם בעצמם. האחרונים בחרו לעבור לדיור מוגן כדי להשתחרר מהדאגה לביתם, לחיות בחברת בני גילם ולקבל את כל השירותים בנוחות המרבית.
בתקופת הקורונה, בתי הדיור המוגן פעלו לשמור על הדיירים הרבה מעבר להנחיות הרשמיות: נכנסו לסגר מרצון עוד לפני ההנחיה הרשמית של משרד הבריאות, לא אפשרו ביקורים, מטפלים זרים אישיים לא יצאו לחופשה. חלק מאנשי הצוות נשארו ללון בדיור המוגן רחוק ממשפחותיהם, והאחרים התחייבו לעבור רק בין הבית למקום העבודה. יש שראו בסגר הזה קיפוח של הדיירים אשר חירותם נגזלת, אולם רובם הבינו את היותם נתונים להדבקה יותר מכלל הציבור, וגם כאשר הממשלה התירה חופש תנועה הם ויתרו מרצונם על שחרור מהסגר.
בנוסף, בתקופה זו התקיימו מדי יום שיעורי ספורט במסדרונות וגם בחצר באוויר הצח. הצוות עזר להתארגן בקבוצות קבועות של ארבעה אנשים, לפגישות בדירות הפרטיות ולמשחקי חברה. הוקמה טלוויזיה במעגל סגור שהעבירה הרצאות ואירועי בידור, טקסי זיכרון נערכו בלובי תוך שמירה על כללים נוקשים של מרחק חברתי, מסיכות ומיגון. זאת, בעוד קשישים שגרים בגפם בדירותיהם נאלצו להסתגר כל אותה העת בין ארבעה קירות ללא נפש חיה לשוחח איתה או אפשרות להתאוורר.
למרות כל אלה, יש עדיין קריאות רבות למציאת פתרונות חלופיים לבתי הדיור המוגן. משרד השיכון החל לעבוד על תוכנית עתידית לדיור מותאם לקשישים לקראת 2040. הוא הציג תוכניות לפתרונות, כמו דירות קטנות עם שירותים ייעודיים, מקבצי דיור המאפשרים לקבוצה לגור יחד לצד התאמת המרחב הציבורי לבני 65 ומעלה מבחינת ריהוט רחוב, מעקים, הצללות, נגישות וכדומה. אולם כל אלה עד כה על הנייר בלבד. למרות התשתית הקיימת, המדינה לא מצליחה לקדם פתרונות דומים בקנה מידה משמעותי ברמה העירונית.
כיום, בתי הדיור המוגן מספקים מקום לפעילויות פנאי, חברה ויחד, במקום עצב, חולי ודכדוך תוך המתנה יומיומית למוות. ננקטת בהם זהירות והקפדה על הכללים תוך שמירה על חיים מלאים, במקום לסבול מאימת המוות מפאת ההדבקה. לכן הפסיקו להשמיץ את בתי הדיור המוגן. עד שלא יימצא פתרון אחר, הם מהווים, לפחות בעתיד הקרוב לעין, מענה איכותי לאוכלוסייה העצמאית המבוגרת.
הכותבת היא דיירת באחוזת צהלה בתל אביב