החשודה המיידית היא איראן. קמפיין המקסימום לחץ של הנשיא טראמפ עדיין ממשיך, ואיתו גם קמפיין התקיפות על־פי־פרסומים־זרים של חיל האוויר הישראלי ושל זרוע הסייבר הארוכה של ישראל. שתי הפעולות האלו מתרחשות, בדרך כלל, בסינרגיה בין המדינות והצבאות, כל עוד מטוסי חיל האוויר נשארים בפעילות בשמי סוריה.
בישראל היו מי שסברו שהנה, שר החוץ האמריקאי מגיע לפה, כדי להכין את הקרקע, תרתי משמע, לקראת סיפוח ישראלי של חלק משטחי הגדה המערבית. זו הרי הבטחת בחירות, חקוקה באבן של יוזמת השלום של טראמפ. אבל ציפיות לחוד והצהרות לחוד. אחרי שפומפאו נחת כבר בארצות הברית, הבהירה דוברת מחלקת המדינה האמריקאית, מורגן אורטגוס, לאוזניים הישראליות: אם סיפוח – אז רק כחלק מ”דיל המאה”, כלומר – יחד עם הקפאת בנייה ופתיחת משא ומתן ישיר עם הפלסטינים. לא בטוח שלכך התכוונו במועצת יש"ע.
כשבירושלים מעדיפים לדבר על הסיפוח ועל איראן, מתברר שלארצות הברית יש דאגות אחרות במזרח התיכון. וכשהדאגה הזו מתחילה לשלוח זרועות – לפחות בעיניים אמריקאיות – עמוק מדי ללב לבם של מיזמי ענק, אז בוושינגטון לא מהססים לומר בפה מלא: תבחרו – זה או ארצות הברית, או סין. לא לחינם ציין שר החוץ האמריקאי כי הפעילות הסינית הזו מהווה סכנה לישראלים. ולמסר הזה התווסף גם איום מרומז: עליכם להבין ששיתוף פעולה עם ישויות סיניות עלול לעלות בהפסקת שיתוף הפעולה עם ארצות הברית של אמריקה.
המאבק החדש־ישן בין ארצות הברית לסין לא התחיל כמובן בקורונה, אבל בעידן שבו השוכן בחדר הסגלגל נלחם על המשך נשיאותו, ובייג'ינג על כבודה הלאומי הרמוס, קרב הבוץ הוא יצרי מאי פעם – ואנחנו מצאנו עצמנו במרכז הזירה. זה קרב שמערבב בין סחר, טכנולוגיה, מדע, ביטחון ואסטרטגיה. סין מאתגרת פעם אחר פעם את מי שרואה את עצמה, עדיין, כמעצמת העל היחידה על המגרש. וכדי להבהיר את זה, לפעמים גם שר החוץ של ארצות הברית צריך לתפוס טיסה טרנס־אטלנטית.
התרעות פיקוד העורף