נחכה ונראה: מירי רגב. זרוק את השם הזה לחלל של איזו התכנסות חברים ומיד יופרחו לאוויר כינויי גנאי, זלזול ולגלוג. כן, גם אני חוטא בזה לפעמים. למען האמת, השרה הנכבדה מספקת מעת לעת – בהתנהלותה, בדברים שהיא משמיעה ובהידחפותה למקומות בולטים באירועים ציבוריים שבני משפחת נתניהו נמצאים בהם – סיבות טובות להגיב כך. בכל מקרה, יש כלפיה אהדה, ואף יותר מכך, בבית שברחוב בלפור בירושלים. מותר להניח שמובילה אותה גברת הבית, המוחנפת לא אחת בפומבי, בעיקר בחיבוקים ובנשיקות, בידי רגב, ואילו בעלה, ראש הממשלה, עונה אחריה אמן. פה ושם הוא גם העז להסתייג משרת התרבות והספורט שלו, כמו למשל מהדברים שאמרה לא מכבר על שותפו הפוליטי, נכון להיום, בני גנץ.

בכל זאת, המשך קיום הקואליציה בשותפות עם גנץ חשוב לו יותר ממירי רגב. הגברת רגב קבעה בראיון כי בני גנץ אינו מתאים להיות ראש הממשלה (לפי דיווחים שונים השתמשה בביטוי “הוא לא אפוי”). רגב – היום שרת התחבורה – מיועדת להתמנות בעוד שנה וחצי לשרת החוץ בממשלה שדווקא גנץ, הלא מתאים לטעמה, יעמוד בראשה. ומיד מתבקשת התהייה: אם רגב יכולה להיות שרת החוץ, גנץ, רמטכ”ל בדימוס, לא יכול להיות ראש הממשלה?

מירי רגב בכניסה לבית המשפט (צילום: מרק ישראל סלם)מירי רגב בכניסה לבית המשפט (צילום: מרק ישראל סלם)

ובכן, החזיקו חזק: יש משהו בדברי השרה רגב. כן, היא די צודקת. יש פה בעיה. עמדתי עליה כבר בהרחבה בעבר, בכתיבתי על תפקיד ראש הממשלה, ואתמצת פה קצת מהדברים. אין תפקיד פוליטי־מדיני קשה יותר מאשר ראש ממשלת ישראל. מוטלות על כתפיו תמיד בעיות קשות ומסובכות מבית ומחוץ, לפעמים גורליות למדינה ולעם. הוא חייב להכשיר עצמו לתפקיד הבכיר במילוי שורת תפקידים פוליטיים וציבוריים ובהכרת המערכת הפוליטית, המפלגתית והמדינית לעומקה ודרכי ההתנהלות בה. אין בית ספר – בייחוד לא בצבא המתפקד באמצעות הורדת פקודות – ללמוד בו איך להיות ראש ממשלה.

והנה כמה דוגמאות: פרופ' יגאל ידין, רמטכ”ל מוערך שנשא את מלחמת העצמאות על כתפיו הצעירות, כשל כשנכנס בבחירות 1977, לאחר היעדרות של 25 שנה, לחיים הפוליטיים בראש מפלגת ד”ש שהקים והיה לממלא מקום ראש הממשלה מנחם בגין. הוא נמלט על נפשו בתום קדנציה אחת והתפרקות מפלגתו. אהוד ברק, אף הוא רמטכ”ל נחשב לשעבר ומצליחן בולט בצבא, מלך הצל”שים – היה כישלון בחיים הפוליטיים. אפילו יצחק רבין, המזוהה עם הניצחון הצבאי הגדול במלחמת ששת הימים ושכיהן כשגריר בולט בארצות הברית, “צלע” בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה בשנות ה־70 של המאה שעברה. והרמטכ”ל שאול מופז, אף הוא לא עשה חיל לאחר שחרורו מצה”ל וכניסתו למגרש הפוליטי – ופרש.

בני גנץ (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)בני גנץ (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)

גם לרמטכ”ל בדימוס גנץ נשקפת סכנה כזאת, על אף שהשתפשף כבר במידה מסוימת בזירה הפוליטית ולמד קצת, בדרך הקשה, איך צריך לחיות ולתפקד בה. הרמטכ”לות עדיין טבועה בו עמוק. השאלה היא, אפוא, אם עד כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בעוד כשנה וחצי – אם אכן ייכנס – ירכוש מיומנות וניסיון פוליטיים־תפקודיים ויפריך את אבחנתה של מירי רגב. נחכה ונראה.