על מנת ליצור הסכמות בציבור הוקמה ממשלת אחדות לאומית ודיין קיבל מידי אשכול את תיק הביטחון ואת התהילה. שנית, מחיר המלחמה. בסיום המלחמה היו למעלה מ־770 חללים, כ־2,500 פצועים ו־15 שבויים. הממשלה עמדה נוכח מציאות חדשה של שליטה על שטחים חדשים ועל יושביהם – “הכלה והנדוניה” כשם הספר שחיבר אבי רז. אי אפשר לקבל רק את השטחים בלי היושבים בהם. מאז, 12 ראשי ממשלה התמודדו עם המצב ופתרון אין.
ב־1989 התקיים ויכוח בין רבין לאריאל שרון על התבטאויותיו של שרון על כך שיש לספח מיידית את השטחים לישראל. ענה רבין שיש בכך משום פגיעה חמורה בהיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית. הוספה מלאכותית של עוד כמיליון וחצי ערבים תשנה ותפר את המאזן הדמוגרפי לאין שיעור והרי אי אפשר להפריד בין האדמה ליושבים עליה, או כדבריו: “ומה תעשה עם הערבים? הם הרי לא ירחפו באוויר כמו דמויות של שאגאל”.
שלישית, המציאות בשטח. שליטה בבקעת הירדן ובגב ההר, ושליטה על כל גבולה המזרחי של ישראל לאורך נהר הירדן הגובל עם ירדן, מבטיח רצועת ביטחון משמעותית ואורך נשימה. לוי אשכול הורה על התיישבות מיידית על בסיס תוכניתו של יגאל אלון לצורך יצירת מציאות בשטח, וכך בשנים 1977־1968 הוקמו 77 יישובים בבקעת הירדן, גוש עציון, בגדה המערבית ובעוטף עזה. יישובי בקעת הירדן מהווים כיום לא רק מגן אנושי אלא כוללים חקלאות חיונית לארץ.
רצונו של נתניהו לסיים את העניין ולקבוע מציאות בשטח הוא חשוב, אולם אינו ישים בשלב זה. הוא בוודאי לא הראשון שרוצה לרשום את סיום הסאגה על שמו ולהיכנס לספרי ההיסטוריה כמי שביצע את המהלך. אך כמי שמכירה את הדקויות שבהסכמים השונים על מורכבותם, הייתי ממליצה על אורך נשימה וראייה למרחקים. כי את אשליית האופוריה אנחנו כבר מכירים, ואם יש משהו שלמדנו מאז הוא שאת המלחמות שלנו היום כבר לא גומרים בשישה ימים.
התרעות פיקוד העורף