מחרתיים ימלאו 70 שנה ל”החלטת הררי” שסיכלה את הסיכוי לכונן חוקה לישראל. מאחורי היוזמה עמד ח"כ יזהר הררי, נציג המפלגה הפרוגרסיבית – מפלגת המרכז הליברלית של שנות ה־50 – אבל הפשרה שהציע הייתה פשרה מפא”יניקית קלאסית. היא קבעה שהכנסת לא תגבש מסמך מכונן שלם אלא תעבוד בשיטת הסלאמי ותגלגל את האחריות לדורות הבאים: “החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו, שיובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה”. למותר לציין כי הוועדה מעולם לא סיימה את עבודתה. חוק היסוד הראשון התקבל כעבור שמונה שנים, והמלאכה לא הושלמה עד עצם היום הזה.
לגופו של עניין, האסיפה המכוננת, שהכריזה על עצמה ככנסת הראשונה, התעלמה מהחלטת האו”ם ומההתחייבות המפורשת במגילת העצמאות ולא עמדה במשימה המרכזית שלשמה הוקמה. פרוטוקול הדיון חושף ויכוח פוליטי ויצרי שהתמקד, איך לא, בהאשמות אישיות על זיופים ועניינים פרוצדורליים. מאז ועד היום הסמכות המכוננת עוברת מכנסת לכנסת וחוקה אַיִן. השאלה אם יש צורך בחוקה נותרה לכאורה שנויה במחלוקת, בין השאר על רקע השקפות עולם שונות הנוגעות באופייה הדמוקרטי והיהודי של המדינה ובסוגיות דת ומדינה. מתנגדי החוקה טוענים שאין בה צורך.
עובדה, מדינת ישראל מסתדרת גם בלעדיה. מצדדי החוקה סבורים כי תפקידה לקבוע את עקרונות היסוד של המדינה, זכויות אזרחיה ולהסדיר את יחסי הכוחות בין שלוש הרשויות. מעבר לכך היא אמורה לשמש מקור נורמטיבי עליון שלא בנקל אפשר לשנותו. לא אצלנו. בישראל, הכנסת מתקנת את חוקי היסוד כדי לפתור עניינים פרסונליים או פוליטיים, רגעיים ואקראיים. חוק יסוד הממשלה הוא רק דוגמה אחת לקלות הבלתי נסבלת שבה המחוקקים מעוותים את מבנה הרשות המבצעת (ראש ממשלה חליפי) ומסדרים לעצמם ג’ובים (במשרדים מיותרים), בשם היציבות השלטונית שהם נושאים את שמה לשווא.
יתר על כן, חוקי היסוד שהתקבלו עד היום הם מסמך חלקי ולא ממצה. כך, למשל, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שחולל את המהפכה החוקתית, אינו כולל במפורש זכויות לשוויון ולחופש הביטוי. שני הערכים הנטועים בליבת הדמוקרטיה לא נכללו גם בחוק הלאום, שהתיימר להגדיר את “תעודת הזהות” של המדינה. למעשה, לבית המשפט לא נותרה ברירה אלא להשלים את החסר בהלכה פסוקה.
התרעות פיקוד העורף