היו"ר הטרי של הליכוד, בחור שאפתני בשם בנימין נתניהו, יצא ממשרדו בכנסת כדי להודיע לכתבים הפרלמנטריים שהסיעה תתמוך בהצעת אי־אמון בממשלה, שהוגשה דווקא על ידי ח"כ ערבי בשם עבד אל־והאב דראושה על רקע תוכנית בנייה ביו"ש שיזמה ממשלתו של יצחק רבין. 
השנה הייתה 1994. מכיוון ש"ממשלת אוסלו" נשענה על תמיכתם מבחוץ של שני הח"כים הערבים של מד"ע, משמעות ההצבעה הייתה הפלתה והליכה לבחירות חדשות. גישתו של נתניהו הכתה רבים בתדהמה. איך העזה מפלגת הימין הגדולה לקבור במו ידיה פרויקט שתומך בהתיישבות?

רבין נאלץ בסופו של דבר לסגת מהתוכנית בגלל נתניהו, שרשם בדרך הישג נאה גם לדראושה. הממשלה שרדה. תומכי נתניהו יצאו להגנתו: נטען כי מדובר במהלך מבריק ושהפוליטיקה היא אומנות האפשר. שהמטרה מקדשת את האמצעים. והמטרה של נתניהו הייתה להגיע לשלטון כמה שיותר מהר ולעצור את "אסון אוסלו". גם אם האמצעים כללו תמיכה במפלגה ערבית. אז, לפני כ־26 שנה, לא הייתה בושה בחבירה לערבים, ולו במטרה להגיע לשלטון!

הסכמי אוסלו (צילום: ראובן קסטרו)הסכמי אוסלו (צילום: ראובן קסטרו)

כיום, אנו הערבים חייבים ללמוד מיריבינו. למשל, לאמץ את שיטת נתניהו, מכיוון שגם המטרה שלנו מקדשת את האמצעים. הפלסטינים חייבים לנקוט אמצעים לא אלימים כדי לאתגר את הכוונה לספח כ־30% מהגדה, בעיקר בבקעת הירדן. אם הכנסת תאשר בקריאה שלישית וסופית את הסיפוח, מדינת ישראל תהיה חייבת להעניק אזרחות מלאה לכ־70 אלף הפלסטינים החיים בבקעה. דבר שנתניהו מתנגד לו. אז אפשר יהיה לזרוק את הכדור למגרשו של בג"ץ. אם השופטים ידחו את העתירה, זה יאותת לעולם שישראל היא מדינת אפרטהייד ממדרגה ראשונה. הרי בכל מדינת חוק, אם אתה מחיל ריבונות על אדמה אתה נותן לתושביה את הזכות הבסיסית של לבחור ולהיבחר.

אם הנס יקרה והשופטים יאלצו את הממשלה להעניק אזרחות לתושבי הבקעה, העניין יתגלגל כמו כדור שלג עד כדי מדינה דו־לאומית, שתביא קץ לחלום הציוני. ומי יודע? אולי השופטים יחליטו שהסיפוח אינו חוקי מיסודו.

ממשלת נתניהו בונה על כך שבכירי הרשות הפלסטינית לא יוותרו על מנעמי השלטון. מבחינת הרשות אין דרך טובה יותר להזים את הטענות האלה מאשר להצטרף לעתירה לבג"ץ, ולו כמהלך טקטי. הנהגת הרשות חייבת להתעורר מחלום התמיכה הערבית, שאינה קייימת במציאות. היא גם חייבת להפסיק לשווק את החלום הזה לציבור הפלסטיני. כולנו יודעים שהבעיה הפלסטינית לא נמצאת בראש סדר העדיפויות האזורי. הגיע הזמן לאמץ שיטות מאבק אחרות, לא אלימות. והזירה היא בתי המשפט בישראל. בלי לשפוך אף טיפת דם ובלי לזרוק אבנים על חיילים.
# # #
כאן, במקום מגוריי בקטאר, אני שומע הרבה רמיזות מחברים שקבלת אזרחות ישראלית עדיפה פי כמה מהשאיפה הלאומית הפלסטינית. "לא חסרה לנו עוד מדינה ערבית כושלת", הם רומזים, אולי בצדק.

לא מעט סקרים הצביעו על כך שרוב ערביי הגדה מוכנים - ואפילו שואפים - לקבל אזרחות ישראלית. בעיקר על רקע הטלטלה בעולם הערבי. כישלון האביב הערבי הוכיח שאנו לא בשלים לשלטון אזרחי דמוקרטי. המחשבה שרק אישיות צבאית מסוגלת להנהיג מדינה, הולכת ומתחזקת.

ממשלת נתניהו־גנץ יודעת היטב מה המשמעות של הענקת אזרחות לכ־70 אלף פלסטינים בשלב הראשון, ולאן זה יוביל. דמיינו מצב שבכנסת הבא יהיה ייצוג לכפר הערבי פסאייל שבבקעה, ושהח"כ הזה יוביל מהלך להרחבת הסיפוח מעבר לבקעה. הרי לא מפקירים חברים מאחור.

ממשלת ישראל יכולה להתעלם מאזהרות בוגרי הממסד הביטחוני הגורסים שסיפוח הבקעה יחליש את השלטון בירדן, עד קריסה ממש. אבל הענקת אזרחות ישראלית לכ־3 מיליון ערבים הגרים ממערב לנהר היא סיוט עבורה, עד כדי איום קיומי. לא צריך להיות מומחה במדעי מדינה כדי לדעת שנזקי הסיפוח עבור ישראל עולים על התועלת, ולא רק בגלל העלות הכספית שהוערכה לאחרונה ב־52 מיליארד שקל. אבל אם היא תבחר ללכת בדרך הזאת, לפלסטינים יש מה לעשות. הגיע הזמן שגם עבורנו המטרה תקדש את האמצעים, כפי שנאמר על נתניהו כבר ב־1994.

הכותב עובד במדור לענייני ישראל בסוכנות הידיעות הממשלתית של קטאר