כבר נקודת הפתיחה בעייתית, שכן כשני שלישים מבני השש לומדים ב”זרמים”, ואינם מתחנכים על ברכי התרבות המכוננת של ישראל. זאת, כששילוב ירידת קרנו של כור ההיתוך עם ההדתה יוצר קושי ערכי גם בחינוך הממלכתי. מערכת החינוך מתקשה לספק בוגרים העונים על הצרכים של תעשיות העילית (הייטק, רפואה וכו’), ושל מערכי העילית הצבאיים (חיל האוויר, סייבר, מודיעין ותקשוב), המהווים את היתרון היחסי של ישראל. לדעתו יש לחדד את המסר, גם במחיר עימות עם ציבורים שונים, שכן קיומה הערכי והתפקודי של המדינה בסכנה. על ישראל להכריע, ולא להתפשר, בשאלה מה היא רוצה להיות.
רם מסכים שנוצרו מצבים “לא נורמליים” הקשורים בחוסר שוויון בנטל ובביזור החינוך לזרמים במקום ריכוזם לליבה ממלכתית אחודה, אך רואה בקשיים הזדמנות לשנות. רם מאמין בשולחן עגול ובהחלטות שנלקחות בשותפות, ולכן הקים ביחד עם אבי קמינסקי את הקבינט הציבורי לחינוך, שהוא קואליציה רחבה של ארגוני חינוך ומשק שמטרתם לעזור למדינה להוביל מהלך אסטרטגי לשיפור החינוך. רם מאמין והוכיח ב”מתחברים” וב"השומר החדש" שאפשר להגיע לעשייה משותפת של חרדים, דתיים וחילונים, ואף לא יהודים, סביב ערכים משותפים במפגשים חברתיים (מתחברים) ובפעילות בשטח (השומר).
רוני מאמין באמירותיו של ז’בוטינסקי “כל אשר עברי בקרבנו ניתן לנו על ידי ארץ ישראל; כל השאר אשר בנו – איננו עברי” ו”אם לא תחסלו את הגולה, הגולה תחסל אתכם”. המאבק על זהותה ותרבותה של המדינה טרם נסתיים, ואף הוסג אחור. תרבויות הגולה, הזהויות השבטיות והדתיות, הופכות הגמוניות. כמו אליק של משה שמיר, גם העבריות נולדה רעננה מן הים, או הונבטה בסג’רה ב־1902, ואין לרוני עניין באפלת הגטו של העבר.
רם התחבר לארון הספרים היהודי בשילוב עם ארון הספרים הציוני. מסקנתו היא שללא שילוב השורש היהודי, כ־3,500 שנה מאז אברהם אבינו וכ־120 שנים מייסוד הציונות, אין לנו סיפור, זהות ותקומה. לראיה, רם מביא את "השומר החדש" שבו כיהן כיו”ר תשע שנים, ומכהן כיום בוועד המנהל. השומר משלב את א”ד גורדון, מחלוצי והוגי העלייה השנייה, וברל כצנלסון, יחד עם מורה נבוכים של הרמב”ם ומסילת ישרים של הרמח”ל.
התרעות פיקוד העורף