1.

את ירי הרקטה מתחומי רצועת עזה לעבר ישראל ביום שני בערב (לא היו נפגעים), לאחר יותר מחודש של שקט מוחלט ללא ירי רקטות, אפשר כמובן לייחס לארגון סורר ברצועה או לעיכוב בהעברת הכספים הקטאריים לעזה. הרי לריטואל הזה כבר התרגלנו: בכל פעם שהקטארים משום מה מתעכבים בהכנסת הכסף המיועד לסיוע לכ־100 אלף משפחות עניות, מישהו ברצועה - הג'יהאד האסלאמי או אחד מדומיו - מבקש להאיץ את העברת הסיוע באמצעים פחות קונבנציונליים: רקטה או שתיים, בלוני תבערה, שריפות, או במילים אחרות - הסלמה.

אולם נדמה שהפעם לפחות נוסף אלמנט חדש למשוואה: הציפיות הגבוהות בחמאס להשלמת עסקה עם ישראל לשחרור אסירים/חילופי שבויים/החזרת החיילים, הסתיימו להן, לעת עתה לפחות, במפח נפש.

רק לפני כמה שבועות החלו לבצבץ דיווחים בתקשורת הערבית והישראלית (טל לב־רם חשף זאת אצלנו) על תזוזה משמעותית בשיחות בין הצדדים בנושא. על הפרק - ההזדמנות שנוצרה להגיע להישג שיספק את שני הצדדים, דווקא על רקע התפרצות הקורונה. בשירות בתי הסוהר חששו מפני אפשרות של התפרצות המגיפה בין כותלי בתי הכלא בקרב אסירים ביטחוניים, בעיקר בקרב הוותיקים שבהם, שתוביל למחאה אלימה בבתי הכלא בישראל ומחוצה להם, כלומר בשטחים.

החשש הזה עורר קשב בצד הישראלי ואת האפשרות לשחרר את האסירים הוותיקים והחולים, אלה שנחשבים לאוכלוסיית סיכון בקורונה, לידי חמאס, בתמורה להחזרת שני האזרחים הישראלים המוחזקים ברצועה והחזרת גופות החיילים הדר גולדין ואורון שאול. בכירי חמאס כבר התבטאו בנושא ודיברו על רצונם בהשלמת עסקה שכזו, וגם בצד הישראלי ניכר היה שיש מי שרוצה להגיע להסכם. אחת האינדיקציות הבולטות לרצון העז הזה בלשכת ראש הממשלה הייתה שלל ההקלות המסתוריות שלהן זכו האגפים של אסירי חמאס בבתי הכלא, בעוד אחיהם מהאגפים של הפת"ח לא קיבלו דבר, כפי שדווח בעיתון "הארץ".

גבול ישראל־עזה, ארכיון. צילום: רויטרסגבול ישראל־עזה, ארכיון. צילום: רויטרס

אם מביאים בחשבון גם את הכנסת הכספים הקטאריים לרצועה, הרי שקשה שלא להגיע למסקנה הבלתי נתפסת שממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו פועלת במרץ כדי לפייס את חמאס ולשמר את הרגיעה, אם בצורת שוחד ברור (הכסף הקטארי) ואם בצורת הקלות לאסירי הארגון, בעוד הארגון היריב, הפת"ח, אינו זוכה להטבות שכאלה.

ועדיין, אותו ראש ממשלה מסרב בשלב זה לספק לחמאס את ההישג הגדול ביותר שלו הוא שואף - עסקת חילופי אסירים. נתניהו עשה זאת בעבר בעסקת גלעד שליט, ונתן לחמאס את ההישג הגדול ביותר בתולדותיו. נזכיר - 1,027 אסירים ואסירות בתמורה לחייל השבוי. אותה עסקה יצרה את הבעיה הגדולה שישראל נתקלת בה כעת: חמאס אינו מסתפק כעת בדבר מלבד שחרור מסיבי של אסירים. העובדה שמדובר בשני אזרחים ישראלים לוקים בנפשם ובשתי גופות חיילים שנהרגו במהלך צוק איתן אינה גורמת לארגון לוותר על דרישתו לשחרור אסירים, ואפילו בכירים.

על פי הפרסומים, הדרישות שהציב הארגון במסגרת השיחות נשמעות מופרכות עד הזויות. לא ריאליות. האסירים שחמאס דורש לשחרר מבהירים שאותו חטא קדמון שנוצר באוקטובר 2011 ימשיך ללוות אותנו עוד הרבה שנים קדימה. ועל פי המסתמן, העמדות הנוקשות הללו של חמאס, שהובילו לכך שהשיחות הלא ישירות בינו לבין וישראל נתקעו, עלולות ליצור עוד עילה להסלמה - עוד לפני שהמילים "סיפוח", "סיוע קטארי" ו"כלכלה מקרטעת" בכלל נאמרו.

2.

בהקשר הזה קשה להתעלם מהמצב הכלכלי הלא מזהיר בלשון המעטה בעזה. א', תושב הרצועה, סיפר לי השבוע שהקורונה נותנת עדיין את אותותיה בעזה, במקביל להתרסקות הכלכלית. "יש לאנשים הרבה פחות כסף להתפרנס ממנו. תראה מה קרה בשבועיים האחרונים: פקידי ממשלת חמאס קיבלו מחצית ממשכורתם, בגלל מצוקה תקציבית של הארגון (20־30 אלף איש). פקידי הרשות בעזה לא קיבלו את משכורתם בכלל (הרשות הפסיקה לגבות את כספי המסים מישראל ואינה מעבירה משכורות לכ־30 אלף איש), ואפילו אותם אלפים שעובדים עבור ארגונים המזוהים עם מוחמד דחלאן (בכיר פת"ח, יריבו של אבו מאזן) קיבלו רק חצי משכורת.

לכך תוסיף את כל המובטלים (כמעט 50% אבטלה), ואתה מקבל פצצת זמן. אין לאנשים היום מספיק כסף לאכול בשר או עוף. אז קונים ירקות. אפשר לקנות קילו עגבניות, חציל, או תפוח אדמה בשקל. אז אנחנו מצליחים לייצר ארוחות שיספיקו לכמה ימים בעלות של 3 שקלים".

בינתיים שלל המתווכים, ואפילו קטאר, מנסים להרגיע את הרוחות. השליח הקטארי המיוחד מוחמד אל־עמאדי אפילו התראיין לסוכנות הידיעות העזתית "סווא" ואמר שם שישראל אינה הגורם האחראי לעיכוב בהעברת הכספים. לדבריו, בעיות טכניות, בין היתר בשל הקורונה, הובילו לעיכוב, והכסף יועבר בשבוע או השבועיים הקרובים. אלא שספק אם 100 דולר למשפחות העניות של עזה יביאו בטווח הרחוק להרגעה של ממש במצב ולהורדתה מסדר היום של אפשרות ההסלמה.

3.

הסיפוח של חלקים מהגדה עדיין לא כאן. שום החלטה לא התקבלה, ואף פלסטיני או התנחלות לא מצאו עצמם מסופחים למדינת ישראל. אלא שמשהו בכל זאת קורה בשטח. מעין בעבוע קל, תסיסה אם תרצו, שהדיבורים על הסיפוח כבר מצליחים ליצור.

ראשית, כמובן התיאום הביטחוני שהופסק רשמית בין ישראל והרשות. אומנם מתנהלות עדיין שיחות טלפוניות בין הצדדים, אך גם הן מתמעטות. החדשות הטובות בהקשר הזה - הרשות ממשיכה לפעול לסיכול פיגועים וגם מאפשרת פעולות כמו ביקור מתפללים בקבר יוסף (סמוך למחנה פליטים עסכר, שכם).

שנית, הנתק בין ישראל לבין הרשות הוביל לשינוי דרמטי בכל הקשור ליחסים שבין התושבים הפלסטינים לישראל והרשות. רק השבוע התבשרו הפלסטינים בגדה כי בכל פעם שיבקשו אישור, יהיה עליהם לעשות זאת ישירות מול אתר האינטרנט של משרד מתאם פעולות הממשלה בשטחים. לא עוד דרך הרשות. מסורת ארוכת יומין שהחלה ב־1994, שכל אישור של פועלים, סטודנטים, אנשי עסקים, חולים ומה לא, עובר דרך המשרד לעניינים אזרחיים ברשות, באה לסיומה השבוע. מעתה הפלסטינים יפנו ישירות לישראל, מעל ראשה של הרשות, ויקבלו (או שלא) את האישור הנדרש.

אבו מאזן, קורונה ברשות הפלסטינית. צילום: רויטרסאבו מאזן, קורונה ברשות הפלסטינית. צילום: רויטרס

לכאורה מדובר בצעד בירוקרטי בלבד, אלא שיש לכך השלכות סמליות דרמטיות. התושב הפלסטיני בגדה מתנהל שוב ישירות מול הכיבוש הישראלי ולא מול הרשות.

אלה חדשות רעות לשר לעניינים אזרחיים ברשות, חוסיין א־שייח', שמשרדו, שטיפל עד כה בכל האישורים הללו, נהג לגזור קופונים שמנים על כל אישור ואישור שניתן לכל פלסטיני באשר הוא. כעת כל הכנסותיו מתאדות להן. המשרד של א־שייח' היה גם אחת הדרכים הטובות לסגור חשבונות עם מחנות יריבים בפת"ח או מול חמאס. לדוגמה, בכל פעם שמישהו במחנה דחלאן היה נזקק לאישור מסוג כזה או אחר, המשרד ידע כיצד לעכבו או למנוע ממנו מלקבל אישור.

אלה חדשות לא טובות גם להנהגת הרשות הפלסטינית ולאבו מאזן, בעיקר לנוכח מה שנראה כהתעלמות או אדישות של הציבור הפלסטיני לסוגיה הנקראת סיפוח. ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין, אומר כי "ההנהגה הפלסטינית במשבר אסטרטגי.

עבאס החל בתהליכים שהיו אמורים להניע משהו. אלא שהציבור לא נרתם לכך וגם הקהילה הבינלאומית עדיין לא שם. האיום של הנחת המפתחות ופירוק הרשות הוא איום באקדח נטול כדורים.

הרשות רואה ושומעת את הקולות ומזהירה שכבר כעת החלה ישראל להיערך בשטח לסיפוח, אבל אתה רואה את המספרים - ביום שישי שעבר היו בהפגנה בבקעה בזביידאת נגד הסיפוח כ־5,000 איש בלבד. כשאבו מאזן מסתכל על הציבור - הוא מבין שהוא נכשל. ומה שמעניין כרגע את הציבור הזה הוא העובדה שכ־200 אלף פקידי הרשות עדיין לא קיבלו את המשכורת שהייתה אמורה להיכנס ב־1 ביוני, בגלל החלטת הרשות שלא לגבות את כספי המסים. הצעד הזה נועד להרתיע את ישראל וליצור תסיסה נגדה, אלא שהוא עלול להתגלות כחרב פיפיות ולעורר זעם כלפי הרשות".

אלא שהאדישות של הציבור לא תוביל בהכרח לשקט, לא בקרב פעילי השטח של הפת"ח (תנזים) וגם לא מצד הרשות. צריך לומר, אין עדיין הצפה של הרחובות בחמושים ובכלי נשק. ובכל זאת נדמה שהמפלצת הישנה נושנה שהניעה את האינתיפאדה השנייה בתחילת דרכה, התנזים, מתחילה להראות נוכחות. הם נראו בקלקיליה ובחברון ונוכחים מאוד ב"עוטף ירושלים". לפי תושבים במזרח ירושלים, בכל ערב כמעט נרשמות תקריות אש במחנה הפליטים שועפאט, שסוער גם בימים כתיקונם. "גם בעיזריה, כפר עקב, קלנדיה, יש לא מעט ירי וחמושים", מספר אחד מהם. ניכר גם שבמקומות שבהם התנזים מאורגן וממושמע יותר, התנזים אינו בגדר "עושה צרות".

אנשי הפתאנשי הפת

למרבה האירוניה, מה שהעיר את המפלצת הזו מרבצה היה ענייני הקורונה. הפת"ח שלח את פעילי השטח שלו, לעתים חמושים, לאזורי הכפרים, כדי לאכוף משמעת קורונה, ומאז קשה להחזירם. במקומות שבהם סניפי התנזים נחשבים חלשים יותר, הפעילים החמושים מאפשרים לעצמם חופש פעולה רב יותר. לעתים מדובר בגורמים עברייניים, שבקלות יכולים להפוך למטרד של ממש עבור התושבים ועבור כוחות הביטחון הישראליים.

4.

אך כאמור, הרשות אינה מתכוונת להשלים עם האדישות של הציבור. ברמאללה מבינים שהרחוב אינו רוצה באינתיפאדה בקרוב, ומשבר של ממש קשה ליצור, ולכן מבקשים כעת להגיע להישגים סמליים. המשמעות של הדבר הזה מבחינת הרשות ואש"ף היא הליכה (שוב) למועצת הביטחון, בניסיון להגיע להכרה בינלאומית במדינה פלסטינית תחת כיבוש.

במועצה כבר צפויים האמריקאים להטיל וטו ולעצור כל יוזמה שכזו, "אבל אין כוונה לעצור בגלל זה", אומר גורם פלסטיני. "המגמה הרווחת היא לפעול מול מוסדות האו"ם כדי להביא להכרה שכזו גם אם הווטו יוטל שוב ושוב ושוב. יש הרבה מדינות שתומכות במהלך הזה, ולכן הוא זוכה לתמיכה בהנהגה. במקרה של סיפוח - נבקש הכרה במעמד של מדינה תחת כיבוש. יש כבר כעת 12־13 מדינות באירופה שמוכנות להכיר במדינה פלסטינית תחת כיבוש במקרה של סיפוח ישראלי, וזה בעצם המחיר שניתן יהיה לגבות מישראל".

לדברי הגורם, אף אחד לא רוצה הסלמה של ממש, אינתיפאדה או כאוס. "רוצים אולי הפגנות נוסח אלה של משבר המגנומטרים בהר הבית, אך לא במשהו שייצא מכלל שליטה. מצד שני, לא ניתן יהיה להשלים עם סיפוח מבלי שישראל תשלם מחיר כלשהו עליו". הגורם מדבר על כך שדווקא כן נרשמת הבנה בינלאומית לעמדה הפלסטינית. "עובדה שמדינות ערב כבר מתייצבות נגד הסיפוח באופן מפורש. ואפילו בבית הלבן ישנן מחלוקות בנושא הזה, כך שאין כוונה מצד הרשות לעצור את הפעילות נגד הסיפוח בקרוב, להפך".