הנה אני אומר את הדברים: מדינת ישראל איננה זקוקה לשידור ציבורי שהקופה הציבורית מממנת אותו. קרוב למיליארד שקלים בכל שנה. וזאת, משום שאין בו צורך אמיתי. כל פלח באוכלוסייה צריך לבחור לעצמו את ערוץ התקשורת שאליו הוא רוצה להיות מחובר, והניסיון לאלץ את כל הציבור להאזין ל”שידור ציבורי”, חסר פניות כביכול, הוא ניסיון אפל שמתאים למשטר בולשביקי. הטעמים הם שונים וכך גם ההדגשים – ולכן אין טעם בערוץ תקשורת שמבקש לאזן, על פי התכלית המפורטת בחוק, בין העדיפויות של חלקיה השונים של החברה.

ובכל זאת, תאגיד השידור הציבורי קם והיה לעובדה מוגמרת. הוא נולד בחטא, לטעמי, לפני כשש שנים, אבל עכשיו צריך להוציאו לשוק הפרטי ולהניח לו לשוטט במרבצים של השידור המסחרי, מרובה הפנים, מקום שבו נמצאים מפרסמים בני חורין שפועלים לפי קריטריונים מסחריים; ולזנוח את יומרותיהם של מקימיו. לתאגיד ממילא לא היה כל סיכוי מראש לקלוע לטעמם של רבים מדי; במיוחד כאשר מי שעומד בראשו בכלל לא מתכוון למלא אחר מצוות החוק שהקים את התאגיד. אלה, להערכתי, רוצים בעיקר לשווק את התורות שהם באו עמן מהבית.

ודוק: התאגיד נועד להחליף את רשות השידור הוותיקה והטובה, לעניות דעתי, מסיבות שעד היום אינני מבין אותן. אני לחלוטין לא אובייקטיבי בעניין הזה, אולם ברור לי שהקלקולים שהיו בה לא היו בלתי ניתנים לתיקון; עובדה שלא עלתה בקנה אחד עם המגלומניה של כמה פוליטיקאים.

משרדי התאגיד (צילום: מרים אלסטר)
משרדי התאגיד (צילום: מרים אלסטר)

התכלית הייתה אולי ראויה, על פי חזונם של אלה שעמדו מאחורי הפרויקט, אבל התוצאה היא עגומה; כך אני רואה זאת. התאגיד אינו פונה לכלל אזרחי מדינת ישראל ותושביה; כמצוותו של החוק שהקים אותו. הוא גם אינו משקף את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. אין בו ביטוי לערכיה ולמורשת ישראל בד בבד עם מתן ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור. אין הרבה מכל אלה, אם בכלל, שנמצא בשידוריו של התאגיד. החדשות הן דלות – ובדרך כלל הן מוטות שמאלה באורח ברור. חלק מהמובילים של שידורי האקטואליה אפילו אינם מצליחים להסתיר את התיעוב שהם חשים כלפי פלח ענק בחברה הישראלית.

אין גם, לדעתי, כל דרך לקיים את כל הפונקציות שהחוק דורש מהתאגיד; מה גם שמי שעומד בראשו בכלל לא רוצה ללכת בכיוונים שיהיו מקובלים, לדוגמה, על המחנה העצום שאני נמנה עמו. ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות, מה שהחוק דורש, אין שם אפילו קמצוץ מכל זה. דיווח עקום ולא שוויוני, הנותן ביטוי להשקפות פוסט־ציוניות, כך אני רואה זאת, יש בו למכביר.

מוטי גילת, ''כאן'' תאגיד השידור הישראלי (צילום: מרים אלסטר,צילום מסך)
מוטי גילת, ''כאן'' תאגיד השידור הישראלי (צילום: מרים אלסטר,צילום מסך)

בפועל, התאגיד מתנהל בידי פונקציונרים שעושים בו כאוות נפשם. עובדיו, רובם ככולם, הם מאנשי שלומם של מנהליו. המנכ”ל הוא כל יכול. המועצה הציבורית שהוקמה בחוק, חסרת יכולת מולו. אין בתאגיד דבר שעונה על הדרישות בחוק; מה שמסביר את הרייטינג הנמוך להחריד של השידור הציבורי. הניסיון של רבים מהיושבים באולפניו להרעיף על מאזיניהם מהגיגיהם בתחילת כל שידור נשמע נלעג ולא אמין.

בזמנו, התריעו לא מעט אנשים, כבר עם בנייתו של התאגיד, שמי שהובא מרשות השידור היו רק אלה שדעותיהם עלו בקנה אחד עם אלה של הפקידים שהתמנו כדי להקימו. בהמשך, מי שצורף לתאגיד היו רק אלה שיש להם תג כשרות מטעם ארגונים שהאנרכיה היא משאת נפשם. כל האחרים, כמעט כולם, סולקו. דוגמאות לא חסרות. לא את כולם אני מכיר, אבל כאשר שאלות הרות גורל ניצבות על פתחנו, אני רוצה לשמוע גם את אראל סג”ל וגם את קלמן ליבסקינד.