רבות דובר בשנים האחרונות בעד תחבורה ציבורית בשבת. רשויות מקומיות רבות פעלו ביוזמות עצמאיות להפעיל את השירות עבור תושביהן. הקווים היו מופנים למשל לחופי הים או למרכזי בילוי במרכז הארץ. ישנה יוזמה של “קווי לילה" – קווי תחבורה ציבורית הפועלים בסופי שבוע ובחופשות התלמידים, מאזורי המגורים אל מוקדי הבילוי ובחזרה, מחצות ועד ארבע לפנות בוקר. הקווים מופעלים על ידי משרד התחבורה וחברות התחבורה הציבורית, והנסיעה בהן היא בעלות של נסיעה רגילה.
היוזמה נועדה למנוע מבני הנוער לנהוג עייפים או שתויים ממקומות הבילוי בלילה או חלילה לקחת טרמפים, כל אלו גורמים המסכנים את חייהם. העומס בכבישים, ריבוי המכוניות הפרטיות, זיהום האוויר והמחסור החמור במקומות חניה בכל רחבי הארץ מחייבים חשיבה מעמיקה ויצירתית בנושא. אך בעיקר צו השעה הוא חיזוק התחבורה הציבורית לטובת הציבור. הרי בהינתן תחבורה ציבורית ענפה, מהירה וזמינה, יצביע הציבור ברגליים ויעדיף את הקווים הציבוריים על פני הרכב הפרטי. כשמתבוננים בערים אחרות בעולם, אי אפשר שלא להתקנא בהן על שלל האפשרויות שישנן: רכבות, סאבווי, מטרו, טיוב, טראם, או איך שזה לא נקרא – זה בטוח יותר זמין, בטיחותי וזול ממה שיש בארץ.
אני מסכימה עם דבריו של אדריכל חכם אחד: “בעולם מתכננים חמש שנים ובונים בתוך שנה. בישראל מתכננים שנה ובונים 50 שנה". אנחנו נמצאים עשרות שנים בפיגור בתחום לעומת העולם. ערים בארץ נמצאות כבר שנים במצב של חפירות ורכבת קלה אין. יש רק פקקים אינסופיים ואבק המסמא את עיני התושבים מהמציאות הקשה. אז דווקא בימים אלו, לאחר שרבים מנבחרינו הבטיחו לנו שיקדמו את נושא התחבורה הציבורית בשבת, הפילו הללו את יוזמת החוק של ח"כ תמר זנדברג ממרצ ברוב של 52 נגד 26. מי ש"תקעה מקלות בגלגלים" היא שרת התחבורה מירי רגב בעצמה. כיצד ייתכן הדבר? או כדברי זנדברג עצמה: “הרי לא ייתכן ששרת התחבורה תתנגד לתחבורה ציבורית, זה כמו ששר הבריאות יתנגד לבניית בית חולים".
התרעות פיקוד העורף