על הרצף המדאיג הזה נמצא גם הפוסט ששיתף הליכוד בחשבון הפייסבוק של ראש הממשלה, שבו נכתב כי מקומו של העיתונאי רביב דרוקר בכלא בגלל תחקיר שפרסם. נתניהו התנער מהניסוח, אבל הבהיר כי דרוקר חייב להיחקר. המסר ברור. נתניהו רוצה עיתונות חופשית ומגוונת כל עוד היא מפרגנת לו. מי שלא מיישר קו מותקף בידי תומכיו. הסקרים מצביעים על כך שהשנאה כלפי התקשורת מניבה תוצאות ולכן גם יריביו מאמצים את השיטה. ערב הבחירות, נטש נפתלי בנט בזעם מעושה את אולפנה של מצליח בעקבות שאלה שלא מצאה חן בעיניו. זו גם הייתה העילה למופע האימים הכוחני של עפר שלח שהתנפל במילים בוטות ובתנועות גוף מאיימות על העיתונאי משה גלסנר בערוץ הכנסת לפני חודשים אחדים. בניגוד לכל היגיון עיתונאי, הראיון נגנז בארכיון עד שהודלף. למישהו היה אינטרס לקבור את הקלטת ובמקום ששלח יתנצל, הערוץ התקפל והצעיד את עובדיו לבדיקת פוליגרף למען יראו וייראו. אין ספק ששלח העיתונאי היה מתבייש בשלח הפוליטיקאי.
עד כה נראה שהקמפיין נגד תקשורת חופשית עולה יפה. נתניהו יצר בתודעה הציבורית שני מחנות של עיתונאים: כאלה שהם “משלנו” ולעומתם ה”שמאלנים”. כל עיתונאי וכל כלי תקשורת נבחנים לפי הפוזיציה שלהם. אין היום “סתם” עיתונאי, כמו רופא, רואה חשבון או מציל בים.
בד בבד הוא סגר ערוצי שידור, פיצל ואיחד את הערוצים המסחריים במטרה להחליש את התקשורת ולערער את הביטחון התעסוקתי של העיתונאים. מה נאמר? שיטת מצליח עובדת. מצד אחד העיתונות נדחקת לפינה, מצנזרת את עצמה ועושה כל מאמץ להוכיח שהיא דווקא נחמדה ולא “שמאלנית” רחמנא ליצלן. ומן הצד האחר, עיתונאים מהדהדים בגלוי ובגאווה את דף המסרים של נתניהו. ביטוי מביש במיוחד לתופעה הפסולה הזאת היה ביום שבו נפתח משפטו של נתניהו, כשכמה עיתונאים המזוהים עם הימין פצחו בריקודים בכניסה לבית המשפט המחוזי בירושלים.
כל אלה מכרסמים באמינותה ובמעמדה של העיתונות שהיא נשמת אפה של חברה דמוקרטית, ולכן על התקשורת הישראלית להתעשת ולחזור ולקיים את חלקה בחוזה המשולש והבלתי כתוב עם המערכת הפוליטית ועם הציבור: לדווח, לחקור ולפרסם בהגינות, בלא מורא ובלא משוא פנים.
התרעות פיקוד העורף