1. ביום שני נראה היה שהנהגת הרשות הפלסטינית, ובעיקר פת"ח, מצליחה "סוף־סוף" לעורר במשהו את הציבור הפלסטיני האדיש. לאחר לא מעט ניסיונות לארגן הפגנות ומחאות נגד הסיפוח, ניאותו כמה אלפי פלסטינים להגיע לעצרת גדולה שארגן פת"ח ביריחו. וזאת על אף החום הכבד, הגבלות הקורונה ואפילו כוחות צה"ל שניסו לחסום את כל הכניסות לעיר. עשרות אוטובוסים נעצרו בכניסה לעיר, ונוסעיהם התבקשו לחזור על עקבותיהם, אך רבים מהם בחרו ללכת ברגל את הדרך הארוכה אל העצרת.

מי שהיה אחראי לארגון העצרת הוא לא אחר מאשר ג'יבריל רג'וב, מפקד הביטחון המסכל לשעבר בגדה וכיום אחד המועמדים הבולטים בפת"ח לרשת את מחמוד עבאס (אבו מאזן). "אבו ראמי", שנעלם מעט מהעין הישראלית, ממשיך להוכיח יכולות לא מבוטלות בכל הקשור לציבור הפלסטיני. הוא נחשב לאחד המנהיגים הבולטים כיום בתנועה, ויש לו מאחזי תמיכה מרשימים בחברון חבל הולדתו, בית לחם וכל דרום הגדה בעצם.

קשה לומר כמה מפגינים היו שם בדיוק, יש מי שטוען שיותר מ־10,000, אחרים יגידו כמה אלפים. בסופו של דבר, בימים "טרופים" אלה, שבהם הציבור הפלסטיני מסרב לצאת לרחובות, אפשר לומר שמדובר בהצלחה יחסית עבור פת"ח ועבור רג'וב. ועדיין, רק יחסית. כמה אלפים מבין המשתתפים היו בכלל אנשי מנגנוני הביטחון של הרשות, שהובאו לילה לפני כן ליריחו כדי ללון שם ולוודא שלא ייראו קרחות מיותרות באזור העצרת.

ההשקעה של המארגנים הייתה יוצאת דופן בכל קנה מידה. מערך מרשים של הסעות באוטובוסים, מכוניות פרטיות ומה לא, דגלי פלסטין ופת"ח, מערכות הגברה וכמובן רשימה מרשימה של אח"מים, בעיקר מהזירה הדיפלומטית, שנכחו באירוע כדי להזדהות עם הפלסטינים נגד הסיפוח. רשימת הנואמים ואלה שנבחרו לאייש את קדמת הבמה לא כללה מבוקשים לשעבר או בהווה, אלא דווקא אלה שהפכו לקורבנות של פעולות ישראליות. היו שם נציגי משפחת דוואבשה שנשרפו בפעולת טרור יהודית, בני משפחתו של מוחמד אבו חדיר, הנער שנרצח על ידי יהודים בירושלים, וגם רנא אלחלאק, אמו של הנער הפלסטיני איאד אלחלאק, שנורה למוות בסמטאות העיר העתיקה על ידי שוטרי מג"ב ללא סיבה. האם סיפרה בדמעות על בנה והדגישה את רצונה ב"שלום של אמיצים".

רג'וב והמארגנים האחרים הבינו את הפוטנציאל התעמולתי שטמון באירוע שכזה, בשעה שעשרות דיפלומטים מערביים נוכחים בו, ושיוו להפגנה מאפיינים של עצרת שלום כמעט. לדוגמה, שליח האו"ם למזרח התיכון ניקולאי מלאדנוב נאם בעצרת ואף זכה למחיאות כפיים, כך גם נציגים של רוסיה וסין. מיותר לציין שנציג אמריקאי לא היה שם. הכל למען הצלחת האירוע והעברת המסר לקהילה הבינלאומית.

"אפשר לומר שזה היה מעבר למצופה", אמר ל"מעריב" חתן האירוע עצמו, ג'יבריל רג'וב, שטען כי ישראל מנעה מלא פחות מ־90 אוטובוסים מלאי נוסעים מלהגיע לאירוע ועוד מאות מכוניות. "יש לנו תוכנית ואסטרטגיה לכל שלב", הוא מסביר. "אנחנו כרגע בשלב של פעילות עממית - צעקה שתישמע בקהילה הבינלאומית נגד הסיפוח. הפסקנו כבר את התיאום הביטחוני ואמרנו שאיננו מכירים עוד בהסכמים. ואני יכול להבטיח לך דבר אחד: אם ישראל תספח חלקים מהגדה, יש לנו כבר החלטה לגבי הצעדים הבאים. אתה שואל אילו צעדים? כשנגיע לגשר נעבור אותו". לדבריו, הציבור הפלסטיני אינו אדיש. "בוא תראה, אתה מוזמן לבוא ולראות בעצמך. אין לנו שום כוונה להרכין ראש ולהסכים לצעדים הישראליים".

ג'יבריל רג'וב (צילום: רויטרס)
ג'יבריל רג'וב (צילום: רויטרס)

 
2. אך על אף ההצלחה היחסית של האירוע ביריחו והאופטימיות שמביע רג'וב באשר למה שהוא מכנה "פעילות עממית", הבעיה הגדולה של פת"ח הייתה ועודנה האדישות של הציבור הפלסטיני. "הרחוב הפלסטיני", במילים כאלה או אחרות, מסרב לצאת לרחוב. אפילו לאחר שהרשות הפסיקה את תשלום משכורות פקידיה (קרוב ל־200 אלף איש), אפילו לנוכח סיפוח שהולך ומתקרב, האינתיפאדה השלישית לא נראית באופק, וספק אם תהיה בקרוב.

א', בכיר בפת"ח, שהיה מהפעילים הבולטים של התנועה בשנות האינתיפאדה הראשונה ואפילו ערב השנייה, מתראיין לא פעם בשמו המלא בכלי התקשורת השונים. הוא גם אינו מסתיר את הביקורת שיש לו על הרשות הפלסטינית. ובכל זאת הפעם הוא בוחר שלא להזדהות בשמו המלא. "אין אמון בהנהגה הנוכחית. זה הכל. אתה רוצה שאני אומר את זה בכלי תקשורת ישראלי בשמי? שכח מזה. מה אנחנו שווייץ? אני לא אומר את זה מתוך פחד, אבל יש דברים שלא עושים".

הוא מציין לטובה את האירוע ביריחו, אף שרג'וב נחשב ליריב פוליטי שלו. "בסופו של דבר, ההצלחה שלנו תימדד במקום אחד - ההישגים האסטרטגיים. תנועה לאומית לא יכולה להיבחן על פי הפגנה אחת או שתיים. גם אם היו מגיעים חצי מיליון אנשים ליריחו, השאלה היותר קריטית היא: מה התוכנית הגדולה? מה האסטרטגיה? הגדרנו את ההתנחלויות כגידול סרטני בלב פלסטין. אז איך אנחנו פועלים נגד הגידול הזה? עם כדור אקמול? עם זריקה נגד כאבים? אנחנו לא יכולים להתעלם מהמציאות ולעצור בעקבות הפגנה אחת או שתיים. עכשיו נשמעים דיבורים על כך שישראל תקפיא את הסיפוח ובתמורה הרשות הפלסטינית תחדש את המו"מ מולה לשלום (דברים שאמר אחד ממקורביו של עבאס - א"י). אז אני שואל את אבו מאזן - בשביל מה עצרתם את המו"מ מול ישראל?".

אבל איפה האנשים? למה הם לא יוצאים למחות?
"יש בדיחה בערבית על זה: מספרים על אישה אחת שהתעוררה באמצע הלילה מרעשים ואמרה לבעלה: 'קום קום, יש פה גנבים'. בעלה אמר לה: 'אל תדאגי, יש לך גבר בבית, אני אשמור עליך'. אחרי כמה דקות היא שומעת את הדלת נשברת. 'קום קום, הם שוברים את הדלת'. והוא שוב עונה לה: 'אל תדאגי יש לך גבר בבית'. בסוף הגיעו אליה הגנבים וחטפו אותה מהבית. בדרך החוצה בעלה עוד צועק לה 'אל תדאגי, השארת גבר בבית'. זה המצב שלנו. יש לנו גבר והוא 'מטפל', אפילו כשחוטפים לו את המולדת מתחת לאף", הוא אומר כשחצי ההאשמה שלו מופנים כלפי עבאס.

ואכן, השבר הגלוי בין ההנהגה הפלסטינית לבין הציבור הוא אחד הגורמים הבולטים לכך שהרחוב הפלסטיני נותר אדיש. כל השוואה לימים הראשונים של האינתיפאדה הראשונה או השנייה אינה הוגנת כמעט, אז יצאו מאות אלפים (בראשונה) ועשרות אלפים (בשנייה) לרחובות כדי למחות ולהפגין. ההנהגה והאופן שבו היא נתפסת בציבור אינם הסיבה היחידה אומנם, ויש בנוסף הסברים חברתיים וכלכליים עמוקים יותר, אך ללא ספק התדמית המושחתת שממנה סובלת הרשות עומדת בעוכרי אותם אלה בצד הפלסטיני שמקווים לראות התעוררות ציבורית נגד הסיפוח.

רק השבוע פורסמה שערורייה נוספת מבית היוצר של הרשות, וכמו במקרים אחרים גם בה מככב השר לעניינים אזרחיים חוסיין א־שייח': לתפקיד תת־שר הבריאות מונה השבוע לא אחר מאשר בנו של א־שייח', ולמנכ"ל המשרד בנו של בכיר אחר בפת"ח, ג'מאל מחוסיין. וזה דווקא בתקופה הכל כך רגישה, שבה שוב נרשמת התפרצות קורונה ברחבי הגדה. נפוטיזם טהור שבעבר נהוג היה ללגלג עליו בישראל. בימים אלה כבר פחות.

אבו מאזן (צילום: רויטרס)
אבו מאזן (צילום: רויטרס)

3. חוסאם חאדר מוכר כאחד מסמלי האינתיפאדה, הראשונה והשנייה. פעיל פת"ח בולט ממחנה הפליטים בלאטה שליד שכם, לשעבר חבר פרלמנט, שיש לו בטן מלאה, בלשון המעטה, על אבו מאזן. ב־5 במרץ, לפני שלושה וחצי חודשים לערך, נעצר חאדר על ידי אנשי הרשות הפלסטינית בגין פוסט שכתב ברשתות החברתיות נגד הראיס הפלסטיני.

"פרסמתי הודעה נגד עבאס על כך שהוא פועל נגד החוק. קראתי להקים ועדה רפואית שתבחן את מצבו הקוגניטיבי והמוחי. ואז, כמה שעות לאחר שמצב החירום שהוא הכריז עליו נכנס לתוקפו, פתאום הגיעו למחנה מאות חיילים וצרו על הבית. הם הגיעו עם מקלעים, רכבים משוריינים ומה לא". לרגע עצרתי את חאדר כדי להיות בטוח מי פשט על ביתו.

"אני מדבר על כוחות הביטחון של הרשות, לא של ישראל. הכנופיות של אוסלו. בדיוק כפי שהישראלים באו לעצור אותי ב־2003, ככה היה הפעם. ולמה? בגלל שכתבתי פוסט נגד הראיס. שבע־שמונה פעמים פרצו לי אל הבית אנשי המנגנונים, ירו לי על הרכב, איימו על המשפחה שלי. מה לא עשו, אז הפעם כבר עצרו אותי. יצאתי די מהר מהבית והסגרתי את עצמי. ידעתי שאם אתעכב השבאב של המחנה יתעוררו ויתחיל פה קרב בין החמושים בבלאטה לבין המנגנונים. אני אבא לילדים, לא רציתי שאף אחד ייפגע פה. אבל גם אחרי שיצאתי החל ירי לעבר הרכבים המשוריינים שלהם".

בתחילת אוקטובר 2000 ביקרתי אצלו במשרדו שבבלאטה. באותו יום ביקרו אצלו כמה מפעילי התנזים הבולטים, שיהפכו למקימי גדודי חללי אל־אקצא של פת"ח. השם המפורסם שביניהם יהיה נאסר עוויס, במידה רבה האיש שהגה את רעיון גדודי חללי אל־אקצא יחד עם עוזרו של מרואן ברגותי, אחמד (הצרפתי) ברגותי.

"אנחנו ישבנו לא פעם במשרד שלי ודיברנו. ואני נשבע לך, אבי, דיברנו גם עם מרואן (ברגותי - א"י) ואמרנו לו: צריך להתחיל לירות לעבר היהודים ולנקות את הבתים שלנו משחיתות. יעני, לפעול נגד המושחתים של הרשות הפלסטינית. ודווקא מרואן אמר שאי אפשר לפעול נגד אחינו הפלסטינים וצריך להתמקד בישראלים. וזו הייתה הטעות הגדולה שלנו: במקום להתמודד עם הכיבוש ועם השחיתות ביחד, הזנחנו את כל מה שהיה צריך לעשות עם האנשים האלה. שנים אחר כך פגשתי רבים מהם בכלא: מרואן, עוויס, בזבז, אחמד אבו חדייר, ואמרנו לעצמנו 'איזה טעות עשינו אז שלא טיפלנו בהם'.

"מבחינתי, אין הבדל בין השחיתות לבין הכיבוש. זה אותו הדבר עבורי. אותם חברי כנופיית 'אוסלו הכלכלית' הרסו את החברה הפלסטינית ופגעו באינטרסים שלנו. ונוצר אי־אמון בין הרחוב הפלסטיני לבין אותה חבורה שיצרה את הברית עם הכיבוש הישראלי. הם מוכרים את האינטרסים שלנו בעבור אישור VIP. או במילים אחרות, הם מעניקים ביטחון לישראל תמורת הטבות כלכליות שהם מקבלים. זה הדיל. הם, לדוגמה, לא מאפשרים להפגנות להתקדם לעבר המחסומים הישראליים. אבל הם לא יוכלו לעצור את זה בסוף. הרחוב הוא כמו אש, והיא תידלק. המושחתים הם מבחינתנו חיילים של הכיבוש הישראלי, והאינתיפאדה הבאה תהיה גם נגדם".

"אל תטעה", הוא מזהיר. "העם הפלסטיני עדיין מתכוון להילחם על זכויותיו, ועלינו לצפות לאינתיפאדה נוספת, אלימה יותר מכל מה שידענו. העם הזה לא ייכנע ולא יפסיק את ההתנגדות. אני מבקר בבתי ספר, במרכזים קהילתיים של נוער, והדור החדש הזה הוא דור שכולו אש שתתפרץ יום אחד. אז נכון, יש קורונה, ויש אכזבה מההנהגה הפלסטינית. אבל בסוף זה כמו מים שמחלחלים ומחלחלים עד שבסוף הם מתפרצים מהנקודה החלשה ביותר".

קשה לקבוע אם האמת לצדו של חוסאם חאדר והאדישות תסתיים בקרוב או שמא, כפי שמסביר רג'וב, הציבור אינו אדיש בכלל. ישנה אפשרות נוספת, שהאדישות היא תוצר של חילופי דורות ונוחות מסוימת שאליה התרגלו תושבי הגדה. ניכר שהרשות הפלסטינית עושה לא מעט כדי להוציא את התושבים מאזור הנוחות שלהם, כלומר, היא הפסיקה לשלם משכורות לפקידיה שמהווים מנוע כלכלי משמעותי בגדה. וביחד עם המיתון בעקבות הקורונה, שנוגע בכל פלסטיני, ייתכן שהנוחות הזו כבר אינה קיימת ולמול עינינו מתחילה להיווצר תסיסה שלא ניתן לדעת כיצד תסתיים.
 
[email protected]