1 ביולי הגיע. הבוקר היינו צריכים כולנו בהתיישבות להגיע לעבודה בחולצה לבנה, חגיגית. יום חג ביהודה ושומרון. 53 שנים אחרי החזרת שטחי המולדת שאבדו לידינו, היינו צריכים לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
שלוש מערכות בחירות ניהל ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנה וחצי האחרונות. בשלושתן שב והזכיר, ודחף ואמר, לייחוס ולא לייחוס, בקולו ולא בקולו: "אנחנו נחיל ריבונות ביהודה ושומרון". גם לעיתון המכובד הזה אמר נתניהו ב־1 בספטמבר: "נחיל ריבונות על כל היישובים היהודיים". אז תלינו תקוות.
האם אבדה תקוותנו? האם היו התקוות הללו לשווא? הגענו היום לדד ליין שהציב ראש הממשלה וריבונות אין, לא במעלה אדומים ולא בגוש עציון, לא בנגוהות ולא בסוסיא, לא בקבר רחל, לא בקבר יוסף, לא באתרי המורשת ההיסטוריים שלנו ביהודה, שומרון ובקעת הירדן, ולא במרכזי היישובים. כלום.
אני לא יודע אם אני מרגיש יותר מרומה או מאוכזב. יש כאן רגשות מעורבים. אבל אנחנו אנשים שלעולם לא מאבדים תקווה. לא איבדנו אותה אחרי הסכמי אוסלו, לא איבדנו תקווה אחרי הפיגועים הקשים, ולא איבדנו תקווה גם אחרי הגירוש המתועב מגוש קטיף וצפון השומרון, שהפכו מהסכמי שלום להסכמי טרור ורצח אנשים, נשים וטף חפים מפשע.
הימים האלה הם קשים להתיישבות. הציפייה הייתה (ועודנה) גדולה מאוד. אולם אני מקווה שיחד עם שאר חברי הנהלת מועצת יש"ע, ועם הגב של כחצי מיליון תושבי יהודה ושומרון, שהריבונות בוא תבוא. אין צדק גדול מזה, אין מסורת גדולה מזו, אין ערכים גדולים מלהשיב את ארץ אבותינו, את השבילים שעליהם דרכו מייסדי האומה לדורותיהם, לחזקתו של העם היהודי. אנחנו בטוחים שהימים האלה יגיעו. הכותב הוא ראש המועצה האזורית גוש עציון.