אמצעי ההשתלטות כללו הפקעות, שימוש בחוק נכסי נפקדים ואמצעים אחרים. תושבים בעיר איבדו את אדמותיהם. תנועת הירושלמים לא הוגבלה באופן רשמי. אולם מכיוון שהתנועה הוגבלה נפגעו עסקיהם וירושלים המזרחית, שהייתה העיר החשובה בגדה המערבית, נותקה.
זכות הצבעה לכנסת לא ניתנה ומאז 1967 שורר בעיר משטר אפרטהייד, שבו ליהודים מותר להצביע ולרוב הערבים אסור. מעמד התושב שקיבלו התושבים הוא זמני. כך גילו רבים ממי שיצאו מהעיר שתושבותם נשללה.
בשטחים המסופחים הפלסטינים יחוו סכנה לאדמותיהם, סכנה לחופש התנועה אליהם וסכנה למעמדם כתושבים. סיפוח השטחים נוגד את החוק הבינלאומי ומפר את הסכמי השלום ואת הסכמי אוסלו. החוק הישראלי מחייב שבמקרה של ויתור של שטח ריבוני יהיה צורך בהחלטה של 80 ח"כים. סיפוח יקשה על גיוס רוב לשלום, לכן הסיפוח אינו מוסרי.
התומכים ודאי יגידו: כבר סיפחנו את ירושלים ב־1967 ושום דבר רע לא קרה (כמובן חוץ מפיגועי הטרור, ירי הקטיושות, מלחמת ההתשה, חטיפת מטוסים ומלחמת יום הכיפורים. איני אומר שאלה תוצאת הסיפוח בלבד, אבל הם תוצאת הכיבוש ב־1967).
העניין הוא שמ־1967 הכל השתנה: באותה שנה עוד היה אפרטהייד, בחלק ממדינות אירופה לנשים לא הייתה זכות הצבעה, שלא לדבר על חוק נגד הטרדה מינית, והלהט"בים עוד היו בארון לפני מצעד גאווה ראשון. גם לא היה אינטרנט ובארץ לא הייתה אפילו טלוויזיה. אנחנו לא ב־1967. התקדמנו. החוקים השתנו, וכדאי לספר על כך לקובעי המדיניות. הכותב היה חבר כנסת מטעם מרצ.
התרעות פיקוד העורף