מהם הנימוקים לקביעות אלו, ובעיקר לסיפוח הבקעה, ומהם הסיכונים הכרוכים בכך? נתחיל בנימוקים, ובמאמר הבא ננתח את הסיכונים. בקעת הירדן מהווה חיץ ביטחוני, דמוגרפי ומדיני המגן על מדינת ישראל מפני איומים ממזרח, והמשפיעים על ליבתה. זאת, בראייה ארוכת טווח, המתרוממת לרגע מהמצב הנוכחי וצופה לעבר האופק המזרח־תיכוני. ראשית, זהו חיץ טופוגרפי צבאי מעולה מול כל מהלך צבאי הבא מכיוון הטריטוריה הירדנית. יתר על כן, זהו חיץ אסטרטגי בין ישראל לבין כל העולם הערבי והמוסלמי העוין, על שלל התהפוכות והזעזועים שפוקדים וימשיכו לפקוד אותו; הבקעה ורמת הגולן, שעכשיו בריבונות שלנו, מהווים חיץ מול כל הקיצונים ועושי הצרות באזור – מפקיסטן, אפגניסטן, עיראק, איראן, סוריה ו”שאר ירקות”, כמו דאע”ש. כיום, ממלכת ירדן ההאשמית נותנת לחיץ הזה את העומק האסטרטגי מזרחה לעבר עיראק, אם כי בעבר אפשרה הממלכה לכוח משלוח צבאי עיראקי גדול להיכנס לשטחה ולשהות שם כאיום על ישראל. החשיבות האסטרטגית של החיץ תגדל עשרת מונים אם וכאשר הממלכה ההאשמית תיפול. בשום אופן לא גבול 67’ יחצוץ בינינו לבין העולם המוסלמי־ערבי. וזהו חיץ דמוגרפי.
אם וכאשר תקום מדינה פלסטינית, כזאת או אחרת, מיליוני פליטים ינהרו אליה, יגדשו אותה ובאופן הכי טבעי יגלשו למדינת ישראל הפורחת והעשירה. חיץ הבקעה ימנע זאת. ואחרון, זהו חיץ מדיני שימנע חיבור אפשרי בין מדינה פלסטינית לבין ירדן שכמחצית מאוכלוסייתה היא ממוצא פלסטיני.
מושמעת הטענה כי למעשה היתרונות הללו קיימים כבר במציאות כאשר צה”ל שולט במרחב הגבול המזרחי והמצב שקט ויציב. אז למה לעורר סתם בעיות וסיכונים? זאת טענה שגויה ומטעה. המצב הנוכחי הוא זמני, ארעי, וירדן עלולה ליפול. העיקר הוא שאף ממשל אמריקאי (למעט הנוכחי) לא תמך בנוכחות קבועה של צה”ל בבקעה בכל הסדר מדיני, שלא לדבר על ריבונות, ובוודאי לא אם יעלו הדמוקרטים. אובמה הציע לנו שכוח אמריקאי ישמור שם עם פלאי טכנולוגיה. יעלון כשר ביטחון דחה אותו בבוז. איך נאמר: טוב ציפור אחת בכיס, ושהיא שלך, מאלף ציפורים אמריקאיות על העצים.
התרעות פיקוד העורף