אף על פי שכל הסימנים מעידים על ההפך הגמור, נראה כי עבור ישראלים רבים מגיפת הקורונה חלפה מן העולם. ניתן לראות זאת בהתנהגותם: הולכים ללא מסיכות, לא מקפידים על מרחק, מתנשקים, מתחבקים, משדרים עסקים כרגיל. השאלה המתבקשת היא כיצד ייתכן שעבור חלק כל כך גדול מהאוכלוסייה ההנחיות הן בגדר המלצה בלבד? כיצד הם יכולים להתעלם מהסכנות באופן כל כך בוטה? הרי כולנו ניזונים מאותן פיסות מידע, כולנו מקשיבים לאותם דיווחים. אנחנו רואים את מספר הנדבקים ההולך וגדל - אז כיצד ייתכן שמוחנו מסוגל להתעלם באופן כל כך בוטה מהמציאות?
לטענת הביולוג אג'יט וארקי, המין האנושי היה נכחד אילולא המנגנון המוחי העומד בבסיס אשליית האופטימיות. יכולתנו לחשיבה מודעת אפשרה לנו, להבדיל מבעלי חיים אחרים, לדמיין את עצמנו בעתיד. ההבנה שבגיל מבוגר אנו צפויים לסבול מהידרדרות מנטלית, מדעיכה של יכולות קוגניטיביות וממחלות, ושלבסוף נמות - עלולה לפגוע בתפקוד היומיומי שלנו ולהוביל לדיכאון. לשם כך דאגה האבולוציה לפתח מנגנון המאפשר את הטיית האופטימיות. זו הסיבה לנכונות שלנו להאמין בטענה מסוימת כאשר אנו רוצים שהיא תהיה נכונה.
אפקט פורר. קראו למשל את התיאור הבא ונסו לחשוב עד כמה הוא מתאר את אישיותכם בין 0 ל־5: "אתם אינטליגנטיים בצורה יוצאת דופן, לא מקילים ראש בשום החלטה, בעלי משמעת עצמית גבוהה אך יודעים ליהנות מהרגע. כאשר תחליטו לעשות משהו, לא יהיה שום דבר שיעצור אתכם, יש לכם אמת פנימית ואתם תלכו איתה".
אני מניחה שהתיאור די קולע למציאות. למעשה הוא נלקח ממדור אסטרולוגיה, והוא דומה לזה שסיפק פסיכולוג בשם ברטרם פורר לסטודנטים שלו. לאחר שמילאו שאלוני אישיות, פורר התעלם לחלוטין מתשובותיהם והציג בפניהם את התיאור לעיל כתוצאותיו של מבחן האישיות. כשהם התבקשו לדרג עד כמה ההערכה מתארת אותם בין 0 ל־5, הממוצע היה 4.3.
באחת הפעמים נתתי לאנשים את התיאור האמור לאחר שביקשתי מהם שם ותאריך לידה בלבד. אחת הנשים הגיבה בהתרגשות: "וואו זה פשוט מדהים, אני ממש יכולה לחוש את הדברים האלו בעצמי", וגבר נוסף הוסיף: ״אני נדהם שרוב הדברים פה נכונים לגביי".
מי שמאמין. הניסוי הזה מלמד אותנו משהו בסיסי על מנגנון עיבוד המידע שלנו. נטייתנו להאמין בטענה מסוימת עומדת ביחס ישר לרצון שלנו להאמין שהיא נכונה. לפי אפקט פורר, אנחנו נוטים לקבל הצהרות מפוקפקות ואפילו כוזבות ביחס לעצמנו, כל עוד מתקיימים שני תנאים: התיאור נראה לנו חיובי או מחמיא, והוא כללי ועמום מספיק כדי להיות ישים לגבי מגוון רחב של אנשים. זה מה שמכונה הטיית האופטימיות. נטייה שמשחקת לידי אסטרולוגים, מגידי עתידות וקוראים בקפה למיניהם, המשכנעים לקוחות כי להם כוחות על־טבעיים.
אחת ההדגמות המשעשעות של הטיית האופטימיות נצפית כשאנשים מתבקשים להעריך את עצמם ביחס לאחרים על כישורים שונים כגון נהיגה, רגישות או חוש הומור. מתברר כי 93% מאיתנו מאמינים שהם בעשירון העליון בכישורי נהיגה, יותר מ־90% סבורים כי יש להם חוש הומור יוצא דופן, ויותר מ־80% מאיתנו רגישים באופן משמעותי יותר מאחרים. הרבה מהנשאלים היו מוכנים להמר על כך בכספם.
ישנה רק בעיה קטנה אחת: סטטיסטית, בלתי אפשרי כמובן שכולנו נהיה טובים מכל השאר. אם כולנו מעל הממוצע, אין ערך סטטיסטי לממוצע. אז או שיש בעיה עם האופן שבו מחושב הממוצע, או שהבעיה טמונה ביכולתנו לשפוט ולהעריך את עצמנו. הממצאים נוטים לטובת ההסבר השני: יש לנו קושי בהערכה אובייקטיבית של מידע הנוגע לעצמנו.
הקושי הזה חל לא רק על מידע הנוגע ליכולות שלנו, אלא גם על מידע הנוגע להסתברויות של אירועים עתידיים. אנו מעריכים בסבירות גבוהה את האפשרות שנחווה אירועים חיוביים, ובסבירות נמוכה את האפשרות לאירועים שליליים.
אל תבלבלו אותנו עם העובדות. לא משנה אילו עובדות או נתונים יעמידו בפנינו או מה כבר למדנו מניסיון חיינו - ההטיה הזו עמידה בפניהם. חשיפה של אנשים לסטטיסטיקות העלתה שהן לא אפקטיביות בהשפעתן על תפיסת האופטימיות, ולא חסרות דוגמאות:
- על אף שידוע כי שיעור הגירושים בעולם נע סביב 40%, זוגות טריים מעריכים את סיכוייהם להתגרש ב־0%. שיעורים דומים נמצאו גם בקרב עורכי דין לענייני גירושים.
- על אף שהסיכוי שלנו להיות מעורבים בתאונת דרכים הוא 33%, אנו מעריכים אותו סביב 5% ("לי זה לא יקרה").
- על אף ששיעור הילדים המחוננים עומד על 5%, יותר מ־40% מהאמהות לילדים בגילי שנה סבורות שהילד שלהן מחונן או מוכשר בצורה בלתי רגילה.
- על אף ש־80% מאלו הבונים או משפצים בית מודים שהם חורגים מהתקציב ומהזמן שהגדירו לפרויקט, מרבית האנשים סבורים שיצליחו לסיים בזמן את הפרויקט בלי לחרוג מהתקציב. על אף שהסיכוי לחלות בסרטן גדול פי 20 בקרב מעשנים, רובם לא חושבים שיש להם סיכוי גבוה מהממוצע לחלות בסרטן. הערכות אלו נמצאו גם בקרב רופאים מעשנים.
האם מדובר בקושי גנרי בשיפוט מידע, או שהתופעה הזאת מתקיימת רק כאשר המידע הזה נוגע אלינו? כשנשאלו, אנשים טענו נחרצות כי הם שופטים את עצמם באותה מידת אובייקטיביות שבה הם שופטים אדם אחר. אך בפועל, מבלי שנהיה מודעים לכך, אנחנו מגלים הרבה פחות אופטימיות כשזה נוגע לאחרים באותן סוגיות ממש.
במחקר שנעשה על ידי ד"ר טלי שרוט, התבקשו נבדקים להעריך את הסבירות להתרחשותם של אירועים שליליים בחייהם (כמו הסיכוי לחלות באלצהיימר או הסבירות שיפרצו לביתם). לאחר מכן הוצגה בפניהם הסבירות לכך שאירועים אלו אכן יקרו, ואז התבקשו לתת הערכה חוזרת. אם למשל נבדק העריך את סיכוייו לחלות בסרטן ב־10%, לאחר שסיפרו לו שהסבירות לחלות במחלה היא 30%, הוא נתבקש לתת הערכה חוזרת. כל זאת בזמן שמוחו נסרק במכשיר fMRI, המאפשר לבחון שינויים בזרימת הדם למוח, במטרה להבין מהם האזורים המעורבים בתהליך השיפוט.
נמצא שגם כאשר הוצגו לנבדקים עובדות שליליות יותר מההערכה ההתחלתית - היא לא שונתה באופן משמעותי. לעומת זאת, אם ההערכה ההתחלתית הייתה 50% ולאחר מכן נאמר לו שהסיכוי בפועל הוא רק 30%, נצפה תהליך אפקטיבי של למידה ועדכון ההערכות. כשהתחזית אופטימית ממה שחשבנו, אנו נעדכן את ההערכה ההתחלתית ביעילות.
מוחנו מחווט לקליטה סלקטיבית של מידע. למעט אנשים הסובלים מדיכאון, שאצלם נצפתה יכולת לנבא אירועים הנוגעים לעצמם באופן מדויק, רובנו מעדכנים את אמונותינו בתגובה למידע חיובי, אך לא לשלילי. הכשל אינו בהבנת העובדות. הסלקטיביות מיוחסת לכשל באונות הפרונטליות לקודד מידע שלילי הנוגע לעצמנו. אם המידע לא מקודד, לא ניתן ללמוד ממנו. זוהי הסיבה לכך שלמידע המאיים המוצג על קופסאות הסיגריות יש אפקטיביות מוגבלת על מעשנים, וזו הסיבה לכך שאנשים מתנהגים כאילו כבר אין יותר קורונה. אין פה כשל בהבנה - אלו רק המנגנונים הפרימיטיביים שלנו שנכנסו לפעולה.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
[email protected]