ללא קשר לחילוקי הדעות השוררים כיום בין הרשות המחוקקת למערכת בתי המשפט, וללא כל זיקה לביקורת שמתעוררת כיום מטעמים פוליטיים - מרבית תושבי המדינה רוצים להעריך ולכבד את מערכת המשפט. אולם מי שלעתים מונע מאיתנו להרגיש כך הם השופטים עצמם. לא כולם חלילה. ועדיין, השופטים המעטים שעושים זאת מצליחים להטיל צל על האמון שאותו אנו רוצים לרחוש כלפי מערכת המשפט בישראל.
מי שנהג כך למשל הוא שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה דרורי. ב־2008 החליט השופט לבטל הרשעה נגד רב שרצה להיות דיין, על אף שהנאשם פגע במכוון עם רכבו בצעירה יוצאת אתיופיה, המשיך בנסיעה כשהיא שרועה על מכסה המנוע ואז נטש אותה על הכביש כשהיא ללא הכרה. השופט דרורי, תוך שימוש לא מתאים בדין העברי בנסיבות מקרה זה, ביטל את ההרשעה של האברך בעבירה שהעונש עליה הוא תשע שנות מאסר ועוד הוסיף כי המשפט עצמו היה אירוע מכונן בחייה של הצעירה, שבאמצעות המשפט היא התקבלה סופית לחברה הישראלית.
לא ניתן לשכוח גם את פסק הדין האומלל של שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, שגזר שישה חודשי עבודות שירות על צעיר שנהג ברשלנות והרג זוג הורים. הוא אפילו הרחיק לכת והציע לארבעת ילדי הקורבנות ברגע של התרוממות רוח לסלוח למי שהרג את הוריהם. חיי אדם כמו הפכו למושג חסר ערך בעיניהם של אותם שופטים והחוק הפלילי שנועד להעניש ולהרתיע נזרק ללא סיבה. אי אפשר להשתחרר מהרושם ששופטים אלה קודם כל החליטו על התוצאה הרצויה מבחינתם ולאחר מכן גייסו את נימוקיהם הנעלים, כדי לדאוג שהעבריין לא יישא בכל עונש.
לאחרונה שוב מבצבץ פסק דין דומה, אם כי חמור פחות. שופטת בית המשפט השלום בתל אביב, נעה תבור, גזרה 12 חודשי מאסר בפועל על רופא ילדים שהורשע בביצוע מעשי סדום בשני נערים בני 15, עבירה שעל פי סעיף 347 של חוק העונשין העונש בגינה הוא חמש שנות מאסר.
עוד החליטה השופטת תבור שרופא הילדים ישלם 7,500 שקלים פיצוי לכל אחד מקורבנותיו. זאת כאשר על פי סעיף 77 לחוק העונשין, יכול בית המשפט לפסוק לקורבן של העבירה פיצוי כספי בסכום של עד 258 אלף שקלים בשל כל אחת מהעבירות שבהן הורשע. זהו אולי החלק המכאיב ביותר בגזר הדין, המעלה תהיות רבות באשר לעולם הערכים של השופטת. מדד גובה הפיצויים בסעיף זה הוא לפי "ערך הנזק או הסבל שנגרמו". מכאן שלדעתה של השופטת, ערך הנזק או הסבל שנגרמו לנערים אינו עולה על 7,500 שקלים.
ב־1982 צעד המחוקק הישראלי קדימה. הוא הבין שלקורבן של עבירה פלילית נגרם סבל או נזק, והחליט שבמקום שאותו קורבן יגיש תביעה אזרחית, יבזבז משאבים ויבלה מספר שנים במערכת משפט בלתי יעילה - עדיף שבמתן גזר הדין תהיה סמכות לשופטת או לשופט המכירים את נסיבות המקרה, לקבוע סכום פיצוי סביר שאותו חייב העבריין לשלם לקורבן.
זהו מכשיר יעיל וטוב לפיצוי של קורבנות עבירה, אך משום מה בתי המשפט מתאפקים שלא להטיל סכומים משמעותיים. לאמיתו של דבר, הם מסכלים את כוונת המחוקק. ועדיין, עד כה לא הגענו לקיצוניות של השופטת תבור שהעריכה את הנזק האישי של הנערים בסכום מעליב. הפיצוי הנאות במקרה זה היה צריך להיות 50־100 אלף שקלים, במיוחד כשהעבריין הוא בעל אמצעים. ושוב עולה השאלה, מהו עולם הערכים של השופטות והשופטים, שמייצרים החלטות תמוהות בניגוד למוסכמות היסוד של החברה.