לעתים אנו נקלעים לסיטואציה שבה אנחנו מרגישים כי אין לנו אפשרות להיאבק, להילחם או לעשות משהו כדי לשנות אותה. מצב זה נקרא "חוסר אונים נרכש": ניסיון העבר לימד אותנו שיש מצבים שבהם לא משנה מה נעשה, העניינים אינם בשליטתנו. כמו ילד שלמד שהבריון השכונתי ירביץ לו גם אם לא עשה שום דבר - זהו מצב תודעתי שנוצר כתוצאה מחשיפות חוזרות למציאות שאין לנו יכולת לברוח ממנה או לעשות משהו שימנע אותה.
זה בדיוק מה שהציבור הישראלי למד בתקופה האחרונה. אבל זו לא המגיפה אלא מדיניות הממשלה שלימדה את הציבור להיות חסר אונים. הנזק שנגרם ועוד ייגרם כתוצאה מהתקנות והאיסורים שמטרתם להילחם בהתפשטות הנגיף גדול בהרבה מן התועלת שהם מביאים.
חוסר האונים של העצמאים, בעלי העסקים הקטנים ורבים מהשכירים נגרם מכך שהם למדו שהם אינם יכולים לשלוט במצבם או לעשות מעשה כדי לשנות אותו. השינויים בהנחיות חדשות לבקרים, ההגבלות שהוסרו והוחזרו, העובדה שאף אחד לא יודע איזו הגבלה תצוץ מחר או מתי הדברים ישובו למסלולם התקין - כל אלה מייצרים תחושת חוסר אונים, משבשים את המערכת ההורמונלית ומגדילים משמעותית את הסיכוי לדיכאון.
המשבר הנוכחי מתאפיין ברמות חריגות של חוסר ודאות. והקושי הגדול ביותר של בני אדם, אפילו יותר מכאב או סבל, הוא מצב של חוסר ודאות. אם יציגו להם את האפשרות, אנשים יעדיפו לקבל זרם חשמלי ו"לגמור עם זה", על פני סיכוי של 50% לקבל את הזרם ברבע השעה הקרובה.
עדיף היה לו הממשלה הייתה אומרת כי ההגבלות יימשכו בחודשיים הקרובים, אפילו בחצי השנה הקרובה. במצב כזה לפחות אנשים יכולים להיערך בהתאם. אין ספק שזה יהיה קשה, אבל המציאות הבלתי נתפסת שכופה עלינו הממשלה עם חוסר היכולת שלה להתנהל ולייצר עבורנו את הוודאות הנדרשת, קשה פי כמה.
המשמעות של למידת חוסר אונים. לאחר שהקורבן לומד שאין דבר שביכולתו לעשות כדי לשנות את המצב, הוא מפסיק לנסות. גם בעתיד, כאשר תהיה לו אפשרות, הוא כבר לא ינסה לנקוט פעולה. במילים אחרות, הוא למד להיות חסר אונים.
ב־1967 נתן פסיכולוג יהודי אמריקאי בשם מרטין זליגמן שוקים חשמליים לכלבים בלי שום התרעה מוקדמת (כיום ניסוי זה לא היה מאושר על ידי ועדת האתיקה). לא הייתה לכלבים שום דרך לנבא מתי יגיע השוק החשמלי. ההיגיון אומר שהכלב לא ילמד דבר, אבל למידה כלשהי תמיד מתרחשת. למידה זו מכונה "למידת חוסר אונים" או "חוסר אונים נרכש".
להבדיל מהכלב של פבלוב, שלמד שהצליל הוא מנבא לאוכל, או לחולדות של סקינר שלמדו ללחוץ על דוושה כדי לקבל מזון, הכלבים בניסוי של זליגמן למדו שאין דבר שביכולתם לעשות על מנת למנוע את השוק או לנבא את הגעתו. בשלב השני של הניסוי זליגמן הכניס מחיצה לתא, כך שהכלב יכול היה לעבור בקלות מצד אחד של התא לצדו השני. בצד שבו שהה הכלב ניתנו שוקים חשמליים, ומעבר למחיצה לא ניתנו שוקים חשמליים. באופן מפתיע, אף על פי שהכלבים היו יכולים להימנע מהכאב בקפיצה קטנה לצדו השני של התא - הם לא עשו זאת. הם למדו קודם לכן שאין ביכולתם לשנות את המצב והרימו ידיים. הם הפנימו שאין בכוחם להשפיע על המצב והכלילו תובנה זו למצבים אחרים.
הם למדו לא רק שהם חסרי אונים בסיטואציה מסוימת, אלא שהם חסרי אונים באופן כללי, גם במצבים אחרים חדשים. למידת חוסר אונים מובילה לייאוש ותסכול בנוגע לאירועים עתידיים.
חשוב להדגיש שכלבים שכן למדו לנבא מתי מגיע השוק, באמצעות צליל שנשמע לפניו, דילגו למחצית המוגנת של התא. החלק המדהים הוא שכאשר הכניסו לכלוב שבו שהו הכלבים המיואשים של זליגמן כלבים חדשים, שלא נחשפו לשוק החשמלי בעבר, הכלבים החדשים חיקו אותם וגילו גם הם חוסר אונים בהתמודדות עם המצב.
כיצד זה בא לידי ביטוי בבני אדם? כשילדים או מבוגרים לומדים שאין להם יכולת שליטה על חייהם ושאין בכוחם להשפיע על מה שקורה להם, כמו במקרה של פעוטות שעברו התעללות, נשים מוכות, אנשים מבוגרים שעוברים השפלות חוזרות - יש בכוחן של חוויות אלו לעצב דפוסי חשיבה. אנשים שמתמודדים עם חוסר אונים נלמד סבורים כי הם אינם מסוגלים לשלוט במצב הנתון או לשנותו, ולכן גם לא מנסים - גם כשזמינות בפניהם הזדמנויות לשינוי.
אם למשל נכשלת במבחן במתמטיקה, אתה יכול להסביר זאת ב"אני טיפש" או ב"לא למדתי מספיק". אנשים שלמדו להיות חסרי אונים מייחסים לרוב את התוצאות השליליות לעצמם, מכלילים אותן על פני מצבים שונים וסבורים שאין בכוחם לשנות את המצב. אם אתה מאמין שנכשלת כי אתה טיפש, זה ייחוס פנימי (הטיפשות שלי הובילה לכישלון). לעומת זאת, אם נכשלת כי לא למדת מספיק, זה משהו שניתן לשנות בעתיד.
"נכשלתי כי אני טיפש" זה ייחוס יציב, כי טיפשות לא תשתנה בין מצבים שונים, אך אם נכשלת כי לא למדת מספיק, זה לא ייחוס יציב, כי בפעם הבאה אתה יכול ללמוד יותר ולהצליח בבחינה. בנוסף, טיפשות היא ייחוס מוכלל שנכון לא רק לגבי שיעורי מתמטיקה אלא גם לגבי כל שיעור אחר.
חוסר אונים נלמד מוביל להתפתחות ייחוסים פנימיים, יציבים וגלובליים שמקדמים נטיות דיכאוניות, ובלא מעט מקרים גורמים לחיפוש אחר הקלה ובריחה מהמצב על ידי סמים או אלכוהול.
לכן ראוי היה שבמקום לצאת בהצהרות שרק מחמירות את המצב כי הן נותנות להבין מבין השורות שחוסר הוודאות הולך להישאר עמנו עוד תקופה ארוכה, כדאי להיוועץ בגורמים שיכולים לאמוד את הנזק הנפשי הנגרם מחוסר האונים, אל מול הנזק שנגרם מהמגיפה, ולשנות את מערכת השיקולים שמנחה אותנו.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה.
[email protected]