אי שם, בשנת 2003, שימשתי כיועצו הקרוב של המשנה לראש הממשלה, שמעון פרס. תקופת כהונתה של ממשלה זו התאפיינה בעימותים בלתי פוסקים בין שר האוצר בנימין נתניהו ומזכ"ל ההסתדרות עמיר פרץ. בשורש המחלוקת עמדו שתי גישות שונות: גישת נתניהו, שדגלה ביציאת הממשלה מאחריותה לרווחת אזרחיה (הקטנה משמעותית בתשלומי העברה - בעיקר קצבאות ילדים, התנגדות להגדלת שכר מינימום ולפנסיית חובה) והערכה שכוחות השוק יווסתו ויסדירו את המשק וידאגו לאזרחים; וגישת פרץ שהתבססה על עקרונות תנועת העבודה של אוניברסליות בתשלומי ההעברה, התנגדות תקיפה לביטול הקצבאות ודרישה להעלאת שכר המינימום ולפנסיית חובה.
למעשה מדובר בוויכוח בין שתי אסכולות כלכליות: התיאוריה של ג'ון קיינס שטען כי כדי להביא צמיחה כלכלית הממשלה חייבת להתערב ולהיות פעילה, מול התיאוריה של מילטון פרידמן, שנחשב לאבי אסכולת המוניטריזם, המתנגדת להתערבות פיסקלית מצד הממשלה בעת משבר.
כמי שטיפל במשבר בין השניים לבקשת פרס, עקבתי אחרי התבטאויות השניים, וזכורה לי היטב התבטאות של נתניהו שמלמדת על גישתו: "הסיבה לפגיעה הקשה ביותר וההכנסה למעגל העוני המתמשך זה מדיניות הקצבאות המפליגות שהוציאה דורות שלמים, כבר לא דור אחד, ממעגל העבודה. אדם מפסיק לעבוד, מפסיק להאמין ביכולתו להתפרנס והופך להיות תלוי בהטבות מהמדינה. זו פגיעה איומה". פרץ מצדו חזר בנאומים רבים על דרישתו לאמץ את המודל היפני: "חלוקת כסף לאזרחים (באמצעות תווי קנייה) כדי שיגדילו את הצריכה והביקושים במשק ויביאו לצמיחה, יחד עם תביעה להעלאת שכר המינימום ל־1,000 דולר".
דרישות אלו של פרץ זכו אז לקיתונות של בוז ולגלוג משר האוצר נתניהו ומבכירי הפרשנים הכלכליים. "פרץ יהרוס את המשק", אמרו. "כמו שברית המועצות קרסה, כך יביא בגישתו הקומוניסטית לקריסת הכלכלה הישראלית"; "לחלק כסף לאזרחים זה לשעבד את ניני הנינים של אזרחי ישראל"; "יש לחלק חכות ולא דגים". אלו היו רק חלק מזערי מהתגובות להצעות פרץ אף שכאמור התבססו על מודל שאומץ ביפן הקפיטליסטית, שקברניטיה הבינו שהדרך היחידה ליציאה ממשבר כלכלי קשה של אותה עת היא הגדלת הצריכה הפרטית באמצעות חלוקת כסף לציבור.
חלפו 17 שנים, ואותו נתניהו התהפך ב־180 מעלות ואימץ את הגישה שנגדה הטיף כל חייו. אין זה משנה אם המהפך חל בגלל עוצמת הזעם הציבורי בהפגנות הרבות או בגלל משפטו שנפתח בימים אלו. העובדה היא שהודעתו על המענקים היא ההוכחה שהכלכלה האנושית מבית המדרש של תנועת העבודה ועמיר פרץ ניצחה את "הקפיטליזם החזירי", כפי שפרס הגדיר את גישתו של נתניהו. בעצם ימים אלו כל אזרח בישראל, ולא רק האזרח נתניהו, מבינים את גודל האסון שהיה כאן אלמלא גישת "הכלכלה האנושית" ששלטה כאן שנים רבות, שבסיסה כאמור חובת המדינה לדאוג לאזרחיה. מה היה קורה כאן בלי דמי אבטלה, בלי חופשת מחלה, בלי סיוע המדינה לעצמאים ולעסקים קורסים? חיינו היו הופכים לגיהינום.
המשך מדיניות הקפיטליזם התחרותי בימים אלו היה מביא את אזרחי ישראל להידמות לאותם עדרי חזירי בר המחפשים מזון ברחובות חיפה. נכון, התוכנית אינה מושלמת וזקוקה להשלמות רבות. אך אני מעדיף מצב שבו עשרה אנשים יקבלו מענק שאינם זקוקים לו על אחד בודד שייאלץ לאכול מצות של פסח בראש השנה כי אין לו כסף ללחם. הרעיון של חזרה לצמיחה באמצעות הגדלת הביקושים נכון. המענק חייב לבוא יחד עם המודל הגרמני להחזרת עובדים למקומות העבודה - חקיקה מיידית של חוק דמי אבטלה לעצמאים, הגדלת קצבת האזרחים הוותיקים, התעקשות על רכש גומלין בכל עסקת יבוא גדולה ועידוד נחרץ של צריכת תוצרת הארץ.
כולי תקווה שממשלת ישראל תאמץ לאלתר את המתווה של כלכלה אנושית ותפסיק להאמין בפתרונות של רופאי אליל שלפיהם "יד נעלמה" תפתור את כל הבעיות. כדאי לזכור את הטיעון הבסיסי בתיאוריה הקיינסיאנית שלפיו בזמן משבר כלכלי גדול, אין לסמוך על אנשי העסקים המובילים שיצילו את הכלכלה; רק לממשלות יש היכולת לעשות זאת. ימים אלו של משבר נוראי הבהירו לכל שכלכלה אנושית עדיפה על קפיטליזם תחרותי כי בני אדם עומדים לפני הכל.