בשנים האחרונות מציינים בחוגי הימין את יום השנה להתנתקות מעזה בסמוך לתשעה באב, כאילו מדובר בנַכּבה יהודית. מאמרים נוטפי געגועים מתארים את נפלאות החיים שנגדעו בגוש קטיף, כאילו היה זה גן עדן קסום שהמתנחלים גורשו ממנו. זהו סילוף מוחלט של המציאות, הנובע ממניעים פוליטיים.

במציאות, עזה הייתה גיהינום. כ־8,000 תושבי הקבע היהודים בגוש קטיף וביישובים המבודדים היו נתונים למתקפות טרור יומיומיות, שבהן נרצחו עשרות ונפצעו מאות. מתחילת האינתיפאדה הראשונה היו יישובי הגוש ותושביו מטרה לאלפי התקפות, שהחלו ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה, נמשכו בהטמנת מטעני חבלה ובפיגועי ירי, והגיעו לשיאן בשנים 2005־2001, במהלכן ספגו תושבי "גן העדן האבוד" כ־6,000 פצמ"רים וקסאמים. טרור חמאס קטל באותה תקופה 113 מתנחלים וחיילים, מאות נפצעו.

יחידות שלמות עסקו בשמירה על חיי התושבים המעטים. חיילים פטרלו יומם וליל בנגמ"שים בצירים המסוכנים, כולל ציר פילדלפי (לאורך גבול עזה־מצרים). לא מעטים מהם נהרגו בשעה שאבטחו נשים וילדים בדרכם למוסדות חינוך. 8,000 מתנחלים, כ־0.5% מכלל תושבי הרצועה (כ־1.5 מיליון נפש ב־2005), השתלטו על כ־12% משטחה וניצלו חלק משמעותי ממקורות המים הדלים שלה. בניגוד לטענות המסולפות, כאילו ההתנתקות הביאה לגידול בשיעור קורבנות הטרור, האמת היא שיותר חיילים ואזרחים נהרגו לפני ההתנתקות מאשר לאחריה.

כשנבחר אריאל שרון לראשות הממשלה ב־2001 הוא התנגד בתוקף לפינוי חלק כלשהו מרצועת עזה. כך נעשיתי יריב פוליטי מר שלו. בתפקידי כיו"ר ועדת החוץ והביטחון לא חדלתי מלמרר את חייו. תבעתי בתוקף ובהתמדה לצאת מכל שטחי הרצועה, אבל שרון דחה את הרעיון מכל וכל.

אריאל שרון (צילום: ראובן קסטרו)אריאל שרון (צילום: ראובן קסטרו)
 

למרות הביקורת החריפה שמתחתי על שרון, בדצמבר 2002 זומנתי לארוחת ערב במעונו, שבה נכחו גם בנו עמרי ומנהל לשכתו אורי שני. במהלך הארוחה פניתי לעמרי ושאלתי אותו מדוע אביו אינו מוכן לצאת מעזה, או לפחות מנצרים. "תשאל אותו", השיב עמרי.
"למה אתה לא מפנה את נצרים?", שאלתי את אריק.
"מאחר שזו אדמה יהודית שלנו", ענה.
"יש סיבות נוספות?", הקשיתי.
"יש לכך חשיבות ביטחונית. מנצרים רואים את הנמל. היא שולטת על השטח", אמר ולא יסף.
"אבא שלך חי ב־1948?", שאלתי את עמרי, "הוא לא יודע שכל הכלים החדשים, המל"טים והמזל"טים, מצלמים? למה הוא צריך גבעה שולטת?".
לימים, בעקבות הארוחה הזאת, שני כינה אותי "אבי רעיון ההתנתקות". 
# # #
השינוי אצל שרון קרה במהלך 2002. הסיבה לכך, להערכתי, הייתה חששו שינסו לכפות על ישראל הסכם שיחלק את השטח מחדש, בדומה ל"הסכם דייטון" בבוסניה והרצגובינה. כדי לסכל אפשרות כזאת, שרון סבר שיש להפר את הסטטוס־קוו ולאותת על שינוי כיוון.

ב־2003 נבחר שרון בשנית לראשות הממשלה. כעבור כחודש הפתיע אותי מנהל לשכתו דב ויסגלס. "אריק מחפש אותך", אמר ויסגלס. "הוא ביקש שאשאל אותך משהו: מה תעשה מפלגת העבודה אם אריק יאמץ את הרעיונות המטורפים שלך על יציאה מעזה?".

הרקע היה ההתנגדות הצפויה של חלק מאנשי הליכוד בכנסת לתוכנית ההתנתקות. שרון חשש שהעבודה תנצל את ההתנגדות כדי להפיל את הממשלה ולהדיחו מהשלטון. השבתי לוויסגלס שאבדוק.

בפגישת עדכון הוא מסר לי ששרון עומד לדבר בכנס הרצליה על תוכניתו ליציאה מרצועת עזה. פניתי לפרס, והוא, כמובן, תמך בתוכנית. גם יו"ר הסיעה דליה איציק הביעה את תמיכתה. עדכנתי את ויסגלס כי להערכתי 16 מתוך 19 חברי הכנסת של העבודה יתמכו בתוכנית. בדצמבר 2003 נאם שרון בכנס הרצליה, אך לא בישר דבר. לבסוף הודיע על החלטתו להתנתק בראיון עם יואל מרקוס ב"הארץ" באפריל 2004.

שרון המשיך לקדם את תוכנית ההתנתקות אף על פי שחברי הליכוד הצביעו נגדה. לבקשתו הגישו לו גורמים במועצה לביטחון לאומי ארבע חלופות. שרון העדיף את החלופה של פינוי עזה ועוד 17 יישובים ביהודה ושומרון. אך לבסוף, לאחר התייעצות עם אישים שונים, ובתיאום עם האמריקאים, החליט לבחור בתוכנית ההתנתקות מהרצועה ומארבעה יישובים בצפון שומרון.

ההתנתקות, 2005 (צילום: רענן כהן)ההתנתקות, 2005 (צילום: רענן כהן)

בינואר 2005 הצטרפה העבודה לממשלת שרון. מוניתי לשר במשרד ראש הממשלה ועסקתי, יחד עם שמעון פרס, בצדדים האזרחיים של ההתנתקות. עד היום טוענים רבים ממבקריה, שאילו נעשתה בהסכם עם הפלסטינים, היינו מקבלים משהו בתמורה. למשל, התחייבות לשמירה על שקט ברצועה. בתקופה שקדמה להתנתקות קיימנו מגעים עם הפלסטינים וניסינו להגיע איתם להסכם, אבל הם סירבו בתוקף לנהל מו"מ על עזה בלבד.

באביב 2005, כמה חודשים לפני ההתנתקות, נפגשנו לישיבה מכרעת, פרס ואנוכי מול אבו עלא, סאיב עריקאת ומוחמד דחלאן. הפלסטינים שללו מכל וכל מו"מ על עזה. הם טענו ששרון מתכוון לצאת מעזה אך להישאר "לנצח" בגדה. שרון סירב לנהל מו"מ על יציאה מיהודה ושומרון, וזה הכריע את הכף. בתנאים האלה, המרב שהיה ניתן להשיג היה יציאה מעזה.

אף שמהלך ההתנתקות הוצג כחד־צדדי, בפועל הוא תואם עם הפלסטינים בנושאים רבים. בחודשים שקדמו להתנתקות התקיימו מגעים שוטפים בין פרס וביני לבין דחלאן בנוגע לנושאים האזרחיים, ובכלל זה המים, הביוב, החשמל, הקמת נמל ימי, מעבר ברפיח למצרים, מעבר בטוח בין עזה ליהודה ושומרון והחממות. הרשות הפלסטינית נערכה לפריסת כוחות ברצועה מרגע יציאת צה"ל. ניסינו להעביר את הרצועה לרשות בהסדרים רבים ככל האפשר. בניגוד להאשמות משמאל ומימין, לא "השלכנו את המפתחות" ונטשנו, אלא מסרנו אותם לפלסטינים.

הרבה כוונות טובות ליוו את מהלך ההתנתקות, אך לצערנו כל הפרויקטים המתוכננים התרסקו. רק מעבר רפיח הופעל באופן מלא עד השתלטות חמאס על הרצועה ב־2007. למעשה, ההנהגה הפלסטינית העדיפה לעסוק בהיבטים הפוליטיים של ההתנתקות, גם במחיר פגיעה קשה בתושבי הרצועה.

למרבה האבסורד, הצד הישראלי היה מוכן להעניק לתושבי עזה סיוע ישיר ועקיף באמצעות גורמים ניטרליים, אך מנהיגיהם סירבו לקבלו. מאות מיליוני דולרים גויסו כדי להפוך את עזה למקום ראוי למגורי אדם, אבל המאמצים נכשלו, כי נציגי הפלסטינים סירבו לשתף פעולה עם הקהילה הבינלאומית, ובאופן בלתי פורמלי עם ישראל, לטובת בני עמם. 
# # #
הנוכחות הישראלית המתמשכת ברצועת עזה, פצצה דמוגרפית שבתוכה נשתלו התנחלויות מבודדות, הייתה מעשה איוולת מדיני וביטחוני קיצוני. זה היה הרקע להחלטתו הנועזת של שרון להתנתק ממנה. אלמלא שרון, ודאי היינו תקועים במקום הנורא הזה עד היום. עם היציאה מהרצועה הושגה מטרת־העל של ההתנתקות: צמצום ניכר של האיום הדמוגרפי על ישראל. כך נפטרנו מעול השליטה במיליון וחצי פלסטינים (והיום - כשני מיליון!).

ההחלטה על ההתנתקות החד־צדדית הייתה מהלך אמיץ ומוצלח, שלקחו ברור: בהיעדר שותפים למו"מ מדיני, עלינו לשלוט בגורלנו ולא לאפשר לאויבינו לקבוע את עתידנו כמדינת יהודים. העדות החותכת ביותר להצלחת ההתנתקות היא העובדה שראשי הימין טוענים מאז שאין לכלול את תושבי עזה ואת שטח הרצועה במדינת ישראל, ולכן האיום הדמוגרפי איננו משמעותי כבעבר. בנוסף הם טוענים שעזה היא המדינה הפלסטינית ולכן אין להקים מדינה פלסטינית שנייה ביהודה ושומרון.

מתוך פרק בספר "נגד הרוח" שיראה אור בקרוב