"המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס המנוח שבק חיים מזמן, ואת מקומו תפס המזרח תיכון החדש־ישן של אנרכיה, כאוס ותחרות בין־מעצמתית. אי בודד של יציבות בקדירה הגיאו־פוליטית הזו הוא ישראל (וגם זו עלולה להתערער אם תימשך האנרכיה בנוסח כיכר פריז). גם ההגדרה "מזרח תיכון" הולכת ונגנזת כשההגדרה האופנתית כרגע היא "מזרח הים התיכון".
בעבר, בחלק גדול ממשרדי החוץ בעולם היה מעין אידיאה פיקס שלפיו הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא הסיבה האחת והיחידה לחוסר היציבות במזרח התיכון ולכל הצרות של אמריקה והמערב בכלל באזור. יועצו המדיני של הנשיא קרטר, זביגנייב בז'ז'ינסקי, למשל, לא זנח שום הזדמנות כדי להגיד ש"הדרך לבגדד (או לכל מקום אחר במרחב) עוברת בירושלים", עם רמז ברור שירושלים, כלומר ישראל, היא האשמה בכל הבעיות.
כשבהרצאה באוניברסיטה הצבאית בוושינגטון לפני כ־30 שנה הסברתי שמאז מלחמת העולם השנייה לעשרות מלחמות באזור שלנו לא היה כל קשר עם ישראל, אולי שכנעתי את קהל השומעים, אך ספק אם הזזתי את "מומחי" המזרח התיכון המקצועיים מהמנטרה שלהם. זאת לפחות עד שאירועים כמו המהפכה האסלאמית באיראן, מלחמת המפרץ הראשונה, הטרור של אל־קאעידה ושל דאע"ש, מלחמת האזרחים בסוריה, "האביב הערבי" וכו' - טפחו על פניהם.
יתרה מזאת, כפי שכתב לאחרונה איש מדעי המדינה הצרפתי ז'יל קפל בספרו "להתרחק מהכאוס": "אחרי מלחמת יום הכיפורים ב־1973, הטרור האסלאמי, היריבות הקיצונית בין טהרן לריאד, פלישת ברית המועצות לאפגניסטן והג'יהאדיזם הבינלאומי בעקבותיה - אלה ולא הסכסוך הישראלי־ערבי הם שהגדירו את מה שקרה מאז במזרח התיכון". קפל אופטימי לגבי ההתפתחויות בעולם הערבי הפרגמטי, ואכן קרבת האינטרסים בין ישראל לחלק מהארצות האלה על רקע האיום המשותף מאיראן מאששת הערכה זו, אך במזרח הים התיכון שום דבר איננו קבוע ודברים יכולים להשתנות מיום אחד לשני, לטובה ולרעה.
אם בעבר ארצות הברית הייתה המעצמה הזרה המשפיעה העיקרית באזור, הרי שבתקופת אובמה וטראמפ מעמדה דעך, וזה של רוסיה התעצם במקביל, ובו בזמן האזור הפך לזירה להתפשטות הגמונית של שתי השחקניות המקומיות, איראן וטורקיה. המגמות התוקפניות והטרוריסטיות של איראן נמשכות למעשה מאז המהפכה האסלאמית ב־1979, אך הן עלו מדרגה אחרי הסכם הגרעין בינה לבין ארצות הברית, רוסיה, סין, והאיחוד האירופי, ובעקבות החלטתו של הנשיא אובמה לנטוש בהדרגה את המזרח התיכון (כוונה שגם הנשיא טראמפ המשיך בה) ובהמשך להתערבותה, יחד עם רוסיה, במלחמת האזרחים הסורית לטובת הנשיא אסד.
המגמות התוקפניות של טהרן אומנם נתקלות בפעולות־נגד מסוגים שונים מצד ישראל, לרבות הצבת מחסומים בפני פעילותה בסוריה, אך זה לא סוף המערכה, קל וחומר אם מדיניות פייסנית מצד ממשל דמוקרטי בארצות הברית, שיבטל את רוב הצעדים שממשל טראמפ נקט נגד טהרן, תאפשר לה לחזור לסורה.
גם לסיפור של טורקיה יש רקע הגמוני שאצלה נטוע בעברה העותומאני ובאידיאולוגיה האסלאמית הסונית של הנשיא ארדואן. אם מהלכיה של איראן עלולים להביא בסופו של דבר להתלקחות ישירה, שלא בשלט רחוק או באמצעות שליחים כמו חיזבאללה והמיליציות השיעיות השונות שסרות למרותה, הרי שהיוזמות הטורקיות, שמכוונות לבסס את מעמדה המדיני והכלכלי, עלולות להפוך למוקד התלקחות באזור כולו ולפגוע גם באירופה. החתירה הטורקית להגמוניה נובעת הן מסיבות גיאו־פוליטיות ופנים־פוליטיות הקשורות בעימות עם המיעוט הכורדי שלה ואחיו בסוריה (ובעיראק) והן מאינטרסים הקשורים במשאבי הגז הטבעי והנפט במזרח הים התיכון ובמטרה לחבל בתוכניות יוון, קפריסין, ישראל ומצרים בהקשר זה.
לוב, אחרי רציחתו של מועמר קדאפי, הפכה לרצף מלחמות של הכל בכל, כשלצד גורמים מקומיים ושכירי חרב שונים חובר גם מעין "מיני־או"ם" של מדינות זרות: מצד אחד טורקיה, שהיא כזכור חברה בנאט"ו, ומנגד מצרים, רוסיה, איחוד הנסיכויות וצרפת שגם היא חברה בנאט"ו. אכן, מזרח תיכון חדש?