במדינה מתוקנת יש כללים, אך גם סייגים, שמאפשרים לאזרחים ליהנות מזכויותיהם בלי שסביבתם תהפוך לאנרכיה. האם הדמוקרטיה והריבונות של ישראל יהיו מספיק חסונות כדי להבטיח את ערכיהן בפני אלה שמאיימים עליהן? מה שעומד היום למבחן הוא חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, כשמול העקרונות הבסיסיים של חופש הביטוי, חופש ההתכנסות וחופש ההפגנה עומדים הניסיונות לנצל את החופש הזה למטרות פוליטיות בשיטות שמעצם הווייתן עומדות בסתירה לעקרונות הנ"ל. כך בכיכר פריז וכך במקומות אחרים. 

להבדיל אלף אלפי הבדלות, באירופה של שנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת פעלו גורמים אנטי־דמוקרטיים מובהקים להפלת השלטון הדמוקרטי באמצעות הכלים שהדמוקרטיה העניקה להם, ולפעמים גם הצליחו. המחאה הלגיטימית ביותר בדמוקרטיה היא בקלפי, אך גם מחאות מסוג אחר לגיטימיות - בתנאי שהן אינן הופכות לאנרכיה או לאלימות ופוגעות בשלום הציבור. 

בצדק נהוג לראות בחוקה האמריקאית מודל לחיקוי ולהשראה בכל הנוגע לעקרונות חופש הביטוי וההתכנסות, וגם האמנות הבינלאומיות שאומצו במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה, ושהן חלק מהמשפט הבינלאומי כדי להבטיח חירויות אלה בעולם כולו, שאבו את השראתן במידה רבה מהחקיקה האמריקאית. 

ההפגנה מול ביתו של נתניהו בקיסריה (צילום: מאיר וקנין, פלאש 90)ההפגנה מול ביתו של נתניהו בקיסריה (צילום: מאיר וקנין, פלאש 90)

ואולם כבר החוקה עצמה, ופסקי דין שונים שהתבססו עליה, מבהירים שהחופש הנ"ל איננו בלתי מרוסן לחלוטין ושזכות הביטוי החופשי איננה מהווה זכות לומר כל מה שאדם רוצה ובכל מקום שירצה, אלא שקיימים סייגים מבחינת השמירה על הביטחון הלאומי, הסדר הציבורי, בריאות הציבור ואפילו המוסר, ובמודגש לגבי הסתה וצנעת הפרט. 

בעניין חופש ההתכנסות, נאמר מפורשות שהכוונה להתכנסויות שלוות וללא אלימות דוגמת חסימת דרכי תחבורה וכבישים ציבוריים.
גם בחינה שטחית תבהיר שהאירועים בכיכר פריז וברחוב בלפור בירושלים הם הפרה בוטה של הכללים והסייגים הנ"ל, וממילא יש להניח שגם לא עמדו לנגד עיניהם של מארגני ההפגנה.

אך האם גם אלימות מילולית מוגנת על ידי חופש הביטוי? ב־1984 פרסמתי מאמר (ב"ידיעות אחרונות") שכותרתו "וצדיק באלימותו יחיה" והזכרתי בו את דברי ההומניסט בן המאה ה־15 וה־16 ארסמוס מרוטרדם שלפיהם "אלימות בדיבורים ובכתיבה תביא בסופו של דבר לאלימות של ממש". כעבור 11 שנים, ברצח רבין, ראינו למה אלימות מילולית יכלה להוביל, אך עכשיו היא עלתה מדרגה מסוכנת נוספת. במדינת חוק ראוי לקבוע שחופש ביטוי איננו חופש שיסוי.

הפגנה בבלפור (צילום: מרק ישראל סלם)הפגנה בבלפור (צילום: מרק ישראל סלם)

בישראל חופש הביטוי, לרבות החופש להפגין, מושתת על חוק כבוד האדם וחירותו ועל פסקי דין שונים. הדמוקרטיה המאוד רחבה, ולעתים המתירנית שלנו, מטה בדרך כלל את הכף יותר לצד החירויות מאשר למגבלות עליהן, ועקרונית אין פגם בכך, אך בכל זאת אפשר לתהות באיזו הצדקה מוסרית ועניינית ביקשה, למשל, המשטרה מבג"ץ לדחות את עתירתם של 60 תושבי רחביה וטלביה נגד הפקרות המפגינים ליד בתיהם, והזוהמה והרעש (ואולי המחלות) שהם מפיצים? 

כפי שנכתב בעתירה: "המחאה יצאה משליטה, איבדה את הפרופורציות, פוגעת בעותרים באופן ממשי, מסכנת את חייהם ושוללת מהם זכויות יסוד". רק טעות קטנה: המחאה לא "יצאה משליטה", כי זו בדיוק, כלומר ההפקרות, היא כוונת השולטים בה. התמיהה גדולה עוד יותר לאחר שהתברר שהמשטרה תגביל הפגנות סמוך לביתה של התובעת בתיקי ראש הממשלה, ליאת בן־ארי, אך לא סמוך לביתו של ראש הממשלה. יש גם עניין פשוט של דרך ארץ, אבל זה כנראה לצפות ליותר מדי. 

הפגנה מול ביתו של אמיר אוחנה (צילום: אבשלום ששוני)הפגנה מול ביתו של אמיר אוחנה (צילום: אבשלום ששוני)

במדינה מתוקנת ובחברת תרבות יש כללים, אך גם סייגים, שמאפשרים לאזרחים ליהנות מזכויותיהם בלי שסביבתם תהפוך לג'ונגל ולאנרכיה. חופש העיסוק, אגב, מעוגן בחוק מיוחד הקובע שלכל אדם יש זכות טבעית לעסוק בכל עיסוק או מקצוע שיחפוץ בו, אבל זכות זו איננה כוללת, למשל, מכירת סמים. 

כידוע, שמאל קיצוני וימין קיצוני נפגשים. בארצות הברית ובאירופה המכנה המשותף כיום הוא אנטישמיות ושנאת ישראל, בישראל זו שנאת נתניהו - בעיקר בגלל המדיניות האחראית שהוא מנהל ושהיא לצנינים בעיני קיצוני שני המחנות. גם בגרמניה יש היום הפגנות, כביכול נגד הגבלות הקורונה - שם הימין הקיצוני והניאו־נאצים מפגינים ברחובות ברלין נגד אנגלה מרקל, ואילו כאן זה השמאל והאנרכיסטים נגד בנימין נתניהו בכיכר פריז. האם הדמוקרטיה והריבונות של ישראל יהיו מספיק חסונות כדי להבטיח את ערכיהן בפני אלה שמאיימים עליהן?