כוכבת חדשה נולדה בשמי הפוליטיקה הישראלית: חברת הכנסת הטרייה תהלה פרידמן, שנכנסה לכנסת מירכתי רשימת כחול לבן הודות לחוק הנורבגי. פרידמן ניצלה את הזמן הניתן לכל חבר כנסת חדש והקדישה את נאום הבכורה שלה לקריאה לפיוס בין המחנות הפוליטיים. הנאום הפך לוויראלי באופן כמעט חסר תקדים ברשתות החברתיות, כלי תקשורת שונים סיקרו אותו בהרחבה והביעו תמיכה במסר, ופרידמן הפכה בן לילה מכמעט אלמונית לאחת הדמויות המדוברות במדינה.
אכן, לא ניתן להכחיש את העובדה שקיים קיטוב פוליטי חמור בישראל, וכי האווירה והשיח הציבורי הפכו לאלימים ורעילים. אני גם לא מטיל כל ספק בכוונותיה הטובות של פרידמן ובכנות דבריה. ועדיין, הפתרון שהיא מציעה הוא בעייתי.
"שלוש פעמים בתוך שנה וחצי ניסיתם לנצח, לכופף, להכריע, להכניע, חייבים להפסיק את זה, חייבים להפסיק לנסות לנצח", אמרה פרידמן, כאילו היא משקיפה מטעם האו"ם ולא חברת כנסת מטעם אחת משתי המפלגות הגדולות שעמדו במוקד אותן מערכות. לומר ש"חייבים להפסיק לנסות לנצח" זה משפט יפה מאוד, אבל אם חושבים לעומק על משמעותו, מגלים שאין בו הרבה תוכן.
במדינת ישראל מתקיימות בחירות. השיטה אצלנו היא אמנם לא דו-מפלגתית כמו בארצות הברית, אבל בפועל ראינו שהמפלגות השונות מתכנסות לשני גושים. אפשר לקרוא להם גוש "רק ביבי" וגוש "רק לא ביבי", אבל ההבדלים הם רחבים יותר מאשר סוגיית נתניהו. גוש אחד מציע למדינה זהות יהודית, והגוש השני מציע זהות דמוקרטית. גוש אחד הוא שמרני, השני הוא ליברלי. הבחירות נועדו כדי להכריע בין הגושים ולהחליט באופן ברור באיזה כיוון תצעד המדינה למשך ארבע שנים.
נכון, לעיתים הסיטואציה הפוליטית כופה הקמת ממשלה שבה יש מפלגות משני הגושים, כפי שקרה עכשיו. אבל אחדות בפני עצמה איננה מטרה קדושה. כפי שאנחנו רואים בימים אלה, לפעמים הלחץ לאחדות ולפשרה גורר את הקמתה של אחת הממשלות הכושלות שראינו, שמדי שבוע המתחים בין מרכיביה מאיימים לפרק אותה.
בחודש מרץ האחרון, אחרי מערכת הבחירות, הופעל מסע לחצים אינטנסיבי למען הקמת ממשלת אחדות. הוביל אותו נשיא המדינה, ראובן ריבלין, ואליו הצטרפו מובילי דעת קהל כגון רני רהב, עידן רייכל, אביב גפן ואחרים. חמישה חודשים אחרי, מפתה להראות לאותם מובילים את מצבה הרעוע של הקואליציה, ולשאול אם הם מרוצים מהפתרון אליו דחפו בכל כוחם.
נניח, לדוגמה, שמחר עולה על שולחן הכנסת הצעת חוק להכרה בנישואים חד-מיניים. הבחירה היא בין להעניק לקהילה הגאה שוויון זכויות בנושא מסוים, לבין לא להעניק אותו. איזו דרך פשרה אפשר למצוא כאן? איזה פתרון יכול לרצות את כל הצדדים? אין פתרון כזה. רק בחודש שעבר הממשלה כמעט התפרקה בגלל הצעת חוק פרו-להט"בית. וכמו הנושא הזה, ישנם נושאים רבים אחרים המפלגים את החברה לשניים: סוגיית מערכת המשפט, התקשורת, היחס למיעוטים, הפליטים, ועוד ועוד.
וישנו כמובן הוויכוח הנוקב מכולם - בין מי שמתנגדים בכל מאודם לכהונת ראש ממשלה שיש נגדו כתבי אישום, לאלו שמאמינים בכל ליבם שמערכת משפט רקובה תפרה תיק נגד מנהיג פופולרי שלא ניתן לנצחו בקלפי. לכו תפשרו ביניהם.
קיומו של ויכוח פוליטי נוקב אולי לא נעים, אבל הוא הכרחי. לא מדובר במכה ייחודית שניחתה על מדינת ישראל – עוצמתו של הוויכוח הזה מתגברת בשנים האחרונות בכל העולם. משום מה, בארצות הברית אף אחד לא מדבר על כך שתומכי טראמפ ומתנגדיו צריכים למצוא דרך להתפשר. בנובמבר יהיו בחירות והמנצח יוביל את המדינה על פי דרכו, כמקובל בדמוקרטיה. זה לגיטימי שצד מסוים רואה בערכיו כערכי יסוד שלא ניתן להתפשר עליהם. הרצון לאחדות נובע מכוונות טובות, אבל לרוב לא עומד מאחוריו דבר מלבד מילים ריקות.