היסטוריון עתידי לא יתקשה לאתר את הגורם המרכזי למשבר הפוליטי הכרוני שבו נתונה ישראל: דחף שאינו בר־כיבוש לנצל את כתבי האישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ולגרום להפלתו, בלי לנצח בבחירות, או למצער לעבור בבית המשפט. זהו דחף ממאיר, המעביר אפילו אנשים טובים על דעתם הפוליטית. משה יעלון, המוכן להיעזר ברשימה המשותפת להפלת נתניהו - הוא דוגמה בולטת. הדחף החולני הזה משפיע על אופי מערכות הבחירות, הוא משפיע על הרכבת הממשלות, מונע היערכות על פי התפלגות הדעות ביחס לנושאים שעל סדר היום, יוצר תוהו ובוהו פוליטי ומסרבל את ההתמודדות עם הבעיות הקשות המסכנות את בריאות הציבור ומאיימות על פרנסתו.
אפשר להתווכח אולי על גובה המחיר. אי אפשר להתווכח על כך שמי שמשלמת את המחיר היא מדינת ישראל. משנגבה המחיר, מפנים כל אותם אלו שמסרבים לקבל את דין הבוחר אצבע מאשימה כלפי נתניהו ודורשים ממנו להתפטר, תוך התעלמות מוחלטת מתרומתם ומאחריותם למצב.
"מצבים קשים מייצרים חוקים רעים", טוענת אמרה רווחת בעולם המשפט. בימים אלה, על רקע המשבר שבו אנו נתונים, אפשר להפוך אותה על ראשה ולקבוע כי היעדר חוקים טובים מייצר מצבים קשים. למשל: היעדר הגנה על ראש הרשות המבצעת מפני רעשי רקע גוזלי זמן ותשומת לב.
בארה"ב, בצרפת ובמקומות נוספים במערב הדמוקרטי יכולים קברניטי מדינה להתמסר לתפקידם תוך הקפאת ההליכים הפליליים נגדם עד לאחר סיום כהונתם. חוקים אלה אינם בבחינת פריבילגיה המוענקת למנהיג. מטרתם להגן על העם. הם נועדו לאפשר למי שנבחר כדין ואוחז בהגה הלאומי להתרכז בקידום האינטרסים הלאומיים, ולדחות הסחות דעת מטרידות, כולל כתבי אישום, לתום כהונתו. בכוחו של חוק ברוח החוק האמריקאי או הצרפתי לגדוע את המשבר באבו ולחסוך שתיים־שלוש מערכות בחירות מיותרות. בישראל אומנם אין חוק צרפתי, אבל ניתן להפעיל חוק אחר ולהגיע לפתרון ברוח זו.
מאז שנת 2005 שונה חוק החסינות, והוא מעניק לכנסת חופש פעולה, שאינו מאפשר התערבות בג"ץ כל עוד החלטות הכנסת פועלות בתוך הפרמטרים שקבע החוק. תיקון 33 לחוק החסינות מפרט מספר עילות להענקת חסינות, ובהן: מניעת נזק ממשי לתפקוד הכנסת או לייצוג ציבור הבוחרים. העילה הראשונה בתיקון מעניקה חסינות מהותית למי שפעל במסגרת תפקידו או למען מילוי תפקידו. לו שני הסעיפים הללו היו מקודמים היום, אין ספק שמקדמיהם היו מואשמים בתפירתם למידותיו של נתניהו.
ייתנו – יקבלו
לענייננו, החוק הישראלי מאפשר היום לעשות את הדבר הנכון, הטבעי והמתבקש: לדחות את בירור כתבי האישום נגד נתניהו עד לאחר תום כהונתו בכנסת. זאת כדי לנרמל את ההתנהלות הפוליטית עד אז וגם כדי לאפשר למשפט עצמו להתנהל, בבוא העת, בלי מחול שדים פוליטי ותקשורתי מיותר ומזיק סביבו. זה כל כך נכון, כל כך מועיל לרבים ולא פוגע בשום עיקרון. אבל גם כל כך לא עומד על הפרק.
מה שעומד על הפרק הוא בחירות שישאבו את האנרגיות הדרושות למאבק במגיפה, לשיקום הכלכלה, ולמתן תקווה למאות אלפי צעירים שלא יודעים ממה יתפרנסו אחרי החל"ת ואיך תימצא להם קורת גג. בגלל הניפוח והפמפום התקשורתי של "הפשעים החמורים" המיוחסים לנתניהו, לא נעשה אפילו ניסיון במשא ומתן הקואליציוני לקבל את תמיכת כחול לבן בצעד המתבקש של מתן חסינות לנתניהו.
זה לא שרבים וטובים במחנה "רק לא ביבי" אינם מכירים בחולשתם ובשבריריותם של כתבי האישום נגדו. אפילו אמנון אברמוביץ' פיזר רמזים ברוח זו יותר מפעם אחת. גם הניסיונות הנואשים לערב את נתניהו בתיק 3000, חרף העובדה שאפילו ראשי הפרקליטות חזרו וקבעו שאין בדל ראיה לכך, מעידים על תעמולה מכוונת, שמטרתה לצייר צל הרים כהרים.
בשיח הציבורי במקומותינו העובדות לא רלוונטיות. מה שרלוונטי הוא עובי הכותרת בעיתון ומידת כיווץ המצח של מגישות החדשות. יאיר לפיד, שהיה שר ועיתונאי, מכיר היטב את הנורמות המקובלות ביחסי תקשורת־פוליטיקה. הוא יודע היטב שקיים סיכוי משמעותי שתיק 4000 ייפול בבית משפט יחד עם תיק 2000 כבר בשלב הראשון. זה לא מפריע לו להתלהם על "כתבי אישום חמורים, שאחד מהם פשע". שונאי ביבי קונים - ומהדהדים. חלק מהם אפילו משכנעים את עצמם להאמין.
לפיד לא המציא את הגלגל. עשרות מיליוני אמריקאים שאגו ב־2016 את ססמת הקרב: "אסרו אותה, אסרו אותה", כל אימת שנראתה או הוזכרה הילרי קלינטון. טראמפ בהופעותיו היה המנצח על המקהלה. העבירה החמורה שאותה ביצעה קלינטון הייתה שיגור אי־מיילים מסווגים מהחשבון הפרטי שלה. עבירה ביטחונית לכל דבר, אבל מאוד נפוצה. יום אחרי השבעתו בארוחת הצהריים החגיגית המסורתית הקים טראמפ את כל האולם להריע לה דקות ארוכות.
בארה"ב יודעים להבחין בין תעמולת בחירות לחיים האמיתיים. שם ידעו להעמיד אי־מיילים במקומם: פשע חמור לפני ובמהלך מערכת הבחירות הופך לעבירה טכנית יום אחריה. הפשע החמור של הילרי קלינטון, שפרנס חקירת FBI עתירת כותרות, ירד מסדר היום התקשורתי בארה"ב יום למחרת הבחירות. אצלנו זה לא יקרה לפני שיהיה ברור לכולם שהקואליציה היא לארבע שנים ופועלת כיחידה מגובשת עם כללי משחק שמקיימים אותם.
לצורך כך, יש לתקן את קלקולי ההסכם הקואליציוני כדי למנוע בחירות מיותרות. המטרה היא להרגיע את החששות של שני הצדדים המרכזיים לחוזה הקואליציוני. בני גנץ צריך לקבל ביטחון שהרוטציה תתקיים, אבל באותה מידה גם נתניהו צריך ביטחון שהוא יוכל לשמש כראש ממשלה חליפי לאחר הרוטציה, גם אם בג"ץ יתערב. מבחינת גנץ, התקציב הוא לא המהות, אלא ההסכם הקואליציוני. היציבות המשקית היא פונקציה של היציבות הפוליטית. הוא שוכח שאותו דין ואותו היגיון חלים גם על נתניהו, ושאצל נתניהו הדברים מאוד פרקטיים. ייתנו - יקבלו, לא ייתנו - לא יקבלו.