הסכם השלום עם איחוד האמירויות איננו אירוע בודד אלא שלב חשוב נוסף באסטרטגיית השלום הכוללת שבנימין נתניהו שוקד עליה זה שנים, הרבה לפני שדונלד טראמפ נכנס לבית הלבן, המבוססת על שני עמודי תווך - הבטחת ביטחון לישראל לטווח ארוך והסדר מדיני עם הפלשתינים. שלום תמורת שלום ולא שלום תמורת שטחים. נתניהו הוא המנהיג הישראלי הראשון שפועל באופן מעשי ושיטתי להשגת המטרות האלה - אם לא "שלום אמת" ברוח בן גוריון, אז לפחות שלום דה פקטו בתמיכת חלק גדול מהעולם הערבי והקהילה הבינלאומית. גם יצחק רבין קיווה לעשות זאת, אבל הוא נגרר בניגוד לאינסטינקטים שלו להסכם אוסלו הכושל ובתוך זמן קצר הבין שמדובר בתרמית.
תומס פרידמן, פרשנו המדיני הבכיר של "הניו יורק טיימס", כינה את ההסכם החדש "רעידת אדמה" ו"פריצת דרך ענקית", ואכן לא רק בהסכם שלום מדובר, אלא בסדר חדש במזרח התיכון כולו, וכפי שמציין פרידמן: "המפסידים הגיאו־פוליטיים הגדולים הם איראן, חיזבאללה, המיליציות הכפופות לאיראן בעיראק, הנשיא אסד, חמאס, הג'יהאד האסלאמי, החותים וטורקיה". בניגוד לאובמה, שדגל ביצירת מקבילית כוחות בין איראן למדינות הערביות הסוניות, ובכך היה בפועל מקדם את השאיפה האיראנית להגמוניה אזורית, הסכם השלום מבודד את איראן בזירה ושולח לה מסר (שוב לצטט את פרידמן) בשם מדינות ערב: "עכשיו כשישראל לצדנו אל תתעסקו איתנו".
מדינות המפרץ קראו היטב את המפה והבינו מה שרוב מדינות אירופה, למשל, לא הבינו או לא רצו להבין, כלומר שביטול הסכם הגרעין עם איראן ופעולות כמו חיסול קאסם סולימאני לא רק שלא הגבירו את העוינות הערבית כלפי המערב וישראל, אלא להפך, הכשירו את הקרקע לשלום ערבי־ישראלי נוסף וליציבות האזור. אז תודה לאיראן.
כתמריץ דיפלומטי מתבקש כלפי העולם הערבי, ישראל הקפיאה בשלב זה את תוכניותיה להחלת הריבונות על שטחים מעבר לקו הירוק, אך יש להדגיש שהחיוניות של החלת הריבונות בבקעת הירדן ובגושי היישובים הגדולים לא פחתה, ובינתיים על ישראל לפעול להגדלת מספר המתיישבים בבקעה ולמנוע חדירה פלשתינית אליה.
ברם, על אף ההערכות הצודקות לגבי ההשלכות האסטרטגיות החיוביות של הסכם השלום, איראן תישאר נושא קריטי ודחוף על סדר היום המדיני־ביטחוני של ישראל. לישראל היו הישגים חשובים בהרחקת הנוכחות הצבאית האיראנית וגורמים הנתונים למרותה מגבולותיה ובסיכול צעדים צבאיים איראניים אחרים, אבל המשימה של בלימה מוחלטת של המאמצים האיראניים טרם הושגה.
גם בהקשר האיראני בא לביטוי האקטיביזם המדיני־דיפלומטי של נתניהו שמאפשר לישראל לפעול בשטח סוריה, לפי מקורות זרים, תוך הבנות בשתיקה עם רוסיה ועם ארצות הברית, ותוך התחשבות באינטרסים של שתיהן. בספרו של ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי לשעבר של הנשיא טראמפ, מסופר שנשיא רוסיה פוטין אמר לו ("ושיאמר זאת גם לטראמפ") ש"לרוסיה אין עניין בנוכחות האיראנים בסוריה, וממילא אין לה שום יתרון בכך"; אדרבה, "זה יוצר לה בעיות", ו"שוחח על כך גם עם נתניהו".
אולם יש סימני אזהרה, והם מגיעים דווקא מהצד האמריקאי, אם הדמוקרטים יזכו בבחירות לנשיאות ויגדילו את ייצוגם בקונגרס. אומנם ביידן בירך על הסכם השלום בין ישראל לאמירויות, והוא ידיד מוכח של ישראל ושל נתניהו, אבל מצע המפלגה בהקשר האיראני קובע בפירוש שממשל דמוקרטי יתנגד לשינוי המשטר באיראן כחלק מהמדיניות, ו"יעדיף דיפלומטיה גרעינית, הפשרת העימות עמה ודיאלוג אזורי", ובמודגש, חזרה להסכם הגרעין של אובמה. אומנם מוזכרת גם התנגדות לתוכניות הטילים האיראניות ולתוקפנות שלה באזור, אך הכיוון ברור: ביטול הסנקציות וההגבלות שממשל טראמפ הטיל וחזרה לדיפלומטיה נוסח אובמה, מגמה שבהיעדר אמצעי לחץ ואכיפה תהפוך מהר מאוד לפייסנות, קל וחומר אם תתעצם המגמה במפלגה הדמוקרטית של חדירה שיטתית של קבוצות השמאל הקיצוני (והאנטי־ישראלי) למוקדי הכוח של המפלגה.