מדינות המפרץ קראו היטב את המפה והבינו מה שרוב מדינות אירופה, למשל, לא הבינו או לא רצו להבין, כלומר שביטול הסכם הגרעין עם איראן ופעולות כמו חיסול קאסם סולימאני לא רק שלא הגבירו את העוינות הערבית כלפי המערב וישראל, אלא להפך, הכשירו את הקרקע לשלום ערבי־ישראלי נוסף וליציבות האזור. אז תודה לאיראן.
גם בהקשר האיראני בא לביטוי האקטיביזם המדיני־דיפלומטי של נתניהו שמאפשר לישראל לפעול בשטח סוריה, לפי מקורות זרים, תוך הבנות בשתיקה עם רוסיה ועם ארצות הברית, ותוך התחשבות באינטרסים של שתיהן. בספרו של ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי לשעבר של הנשיא טראמפ, מסופר שנשיא רוסיה פוטין אמר לו ("ושיאמר זאת גם לטראמפ") ש"לרוסיה אין עניין בנוכחות האיראנים בסוריה, וממילא אין לה שום יתרון בכך"; אדרבה, "זה יוצר לה בעיות", ו"שוחח על כך גם עם נתניהו".
אולם יש סימני אזהרה, והם מגיעים דווקא מהצד האמריקאי, אם הדמוקרטים יזכו בבחירות לנשיאות ויגדילו את ייצוגם בקונגרס. אומנם ביידן בירך על הסכם השלום בין ישראל לאמירויות, והוא ידיד מוכח של ישראל ושל נתניהו, אבל מצע המפלגה בהקשר האיראני קובע בפירוש שממשל דמוקרטי יתנגד לשינוי המשטר באיראן כחלק מהמדיניות, ו"יעדיף דיפלומטיה גרעינית, הפשרת העימות עמה ודיאלוג אזורי", ובמודגש, חזרה להסכם הגרעין של אובמה. אומנם מוזכרת גם התנגדות לתוכניות הטילים האיראניות ולתוקפנות שלה באזור, אך הכיוון ברור: ביטול הסנקציות וההגבלות שממשל טראמפ הטיל וחזרה לדיפלומטיה נוסח אובמה, מגמה שבהיעדר אמצעי לחץ ואכיפה תהפוך מהר מאוד לפייסנות, קל וחומר אם תתעצם המגמה במפלגה הדמוקרטית של חדירה שיטתית של קבוצות השמאל הקיצוני (והאנטי־ישראלי) למוקדי הכוח של המפלגה.