במרבית ארצות העולם מעשה של רצח או בגידה במולדת או מעשה ריגול נחשבים לחמורים שבפשעים אותם מבצע בן אנוש, להוציא כמובן פשע נגד האנושות, ובכמה מדינות עדיין קיים עונש מוות על מעשה רצח. במדינות שבהן בוטל עונש המוות הוא הומר לענישה של מאסר עולם לכל תקופת חייו של הרוצח, וכך גם קובע החוק הפלילי בישראל.
אבל במשרד המשפטים שלנו החליטו לפני שנים רבות שצריך להקל בעונשם של רוצחים, ובפועל שינו את הוראות החוק. שם החליטו כי מאסר עולם הוא עונש כבד מדי עבור רוצחים, ועל כן יש לקצר את מאסר העולם לתקופת מאסר של 25 שנה לגבר ו־20 שנה לאישה. אבל אנחנו מאוד נחמדים, ואין אנו מסתפקים רק בקציבת תקופת המאסר. מתקופת מאסר זו של 25 או 20 שנה ניתן עדיין לנכות שליש בגין "התנהגות טובה", במסגרת תקופת המאסר ולאחר ההרשעה בדין. התוצאה היא שבהרבה מקרים צפויות משפחות שאיבדו בן משפחה להיפגש באיזשהו מקום במרחב הציבורי, לאחר 17 או 18 שנה מיום שבו החל ריצוי העונש, עם זה שרצח את בן משפחתם.
נורמה זו גובשה בניגוד להוראת חוק מפורשת, ולשם כך גויס מוסד החנינה. רוב המורשעים ברצח מקבלים קציבה אוטומטית של תקופת המאסר. לפעמים מנמקים זאת בכך שזה גם מקל על הצפיפות בבתי הסוהר. בדרך זו אנו מאפשרים לרוצחים שהורשעו להסתובב בקרבנו לאחר תקופות מאסר לא ארוכות במיוחד.
על הענקת החנינה, בהמלצת משרד המשפטים, צריך לחתום על פי החוק גם נשיא המדינה, ובתקופה שכיהן עזר ויצמן כנשיא הובאו בפניו, דרך שגרה, מסמכים לחתימה על הענקת חנינה לרוצחים. הוא לא אהב את זה; הוא סבר שיש בכך נורמה פסולה, אך הלחצים עליו שזוהי המסורת לא פסקו. כשהוא שמע את דעתי בשידור הרדיו, הוא התקשר אליי על מנת לבחון את הנימוקים שלי שהיו דומים במידה רבה לעמדתו.
אולי הגיע הזמן שגם משרד המשפטים וגם ועדת החוקה בכנסת ישקלו מחדש את ההצדקה להמשך קיומה של אותה נורמת חנינה, שעל פיה אנו הופכים באופן אוטומטי עונש מאסר עולם על רצח לעונש קצוב של מאסר של 25 שנה לגבר ו־20 שנה לאישה. בסופו של דבר מדובר במעשה רצח, אחד הפשעים המתועבים ביותר שיכול לבצע אדם כלפי זולתו.
התרעות פיקוד העורף