עוד לא עיכלנו, והנה כמעט־קיצוץ בתקציבי חינוך ורווחה חיוניים לילדים ונוער בסיכון ועם צרכים מיוחדים. 60 אלף ילדים. 1,500 מסגרות, אלפי עובדים. מזל שבשנייה האחרונה נמצא התקציב. מי בכלל יכול להעלות על הדעת שילדים ונוער יישארו ללא מסגרות חינוך וללא תמיכה? כיצד ממשלה עם 36 שרים טוענת ברצינות שאין לה תקציב לילדים? הרי ברור שאת המחיר למחדל כזה הייתה משלמת החברה הישראלית כולה. וגם זה על הפרק: באמצע משבר כלכלי קשה ובעקבות אי־אישור התקציב, הממשלה תפסיק לסבסד צהרונים ביישובים רבים בפריפריה בשנת הלימודים הקרובה. בזמן שמשפחות מתקשות לסגור את החודש, הורים יידרשו לשלם מאות שקלים נוספים. המשמעות הינה שוב פגיעה במשפחות ובילדים, במיוחד באוכלוסיות מוחלשות.
וכאילו לא די בכל אלה, הרי שאי אפשר שלא להתייחס לענישה הקלה לעבריינים שפוגעים בילדים, כי בישראל לא רק שעבריינים שפוגעים בילדים זוכים לענישה מקילה, לא רק שהם לא מרצים מאסר בפועל - הם גם לא פעם אפילו לא מורשעים ומקבלים היתר לחזור ל"זירת הפשע". כמו למשל בהסדר טיעון תמוה ביותר שבו מורה שהואשם במעשה מגונה, והודה שאכן ביצע אותו, יצא ללא הרשעה וייאלץ לשלם קנס סמלי בלבד. המשמעות החמורה ביותר היא שההסדר הזה מאפשר לו לחזור וללמד בבתי ספר ולהיות בסביבת ילדים.
לענישה מקילה ולהפקרת ילדינו יש תג מחיר. כאשר נערה בת 16 נאנסת בברוטליות על ידי מספר רב של גברים באילת, זהו כתב אישום חמור לכולנו. אי אפשר שלא לשאול את עצמנו: למה אנחנו שותקים ומאפשרים פגיעה ביקר לנו מכל? איך יכול להיות שאנשים צעירים שעברו במערכת החינוך הישראלית חושבים לעצמם שאונס הוא מעשה לגיטימי? מערכת החינוך חייבת ניעור רציני וטיפול שורש. התפקיד של מערכת החינוך הוא להשריש בקרב ילדי ישראל ערכים של שוויון מגדרי, כבוד לנשים ומיגור אלימות, והציון שלה, לפי כל האירועים האלה, הוא נכשל.
הגורם השני שאחראי הוא מערכת אכיפת החוק ועונשים קלים מדי, כלומר היעדר הרתעה. הגורם השלישי הוא החברה, כולנו, שמשלימים בכניעה עם המדינה שמקצצת תקציבים בחינוך.
הגיע הזמן להחליף דיסק: אפס סלחנות, דרישה לתקציב ראוי לחינוך ושילוב תוכניות חינוך נרחבות מלידה ועד סיום התיכון, וענישה משמעותית התואמת את חומרת הפשע והפגיעה בילדים. רק כך נצליח להעלים מהעולם את המעשים הנוראיים האלו ולהגן על ילדינו.
התרעות פיקוד העורף