מערכות בחירות הן נשמת אפה של הדמוקרטיה. במינון שפוי, הן גם משאבת רייטינג גדושת דרמות. במינון יתר, הן מעיקות וממאיסות את הפוליטיקה על הציבור. בתחילת השבוע דומה היה שישראל נגררת שוב אל הקלפיות. זה לא קרה. הכנסת ה־23, שכבר האריכה ימים מעבר לשתי קודמותיה, עדיין נושמת באופן עצמוני. 

מי שבנה על הצגה כפולה בנובמבר: דונלד טראמפ ובנימין נתניהו בכרטיס אחד, ייאלץ להסתפק במנה העיקרית. ישנם שני הסברים להגדרת הבחירות בארה"ב כמנה העיקרית. הראשון הוא ששם יש תמיד הכרעה ברורה ולארבע שנים. השני כבר הפך לפולקלור: שאלו את ראש הממשלה לוי אשכול למה הוא נראה מודאג, "אמרו שתהיה בצורת", השיב. "בנגב?", שאלו. "הלוואי", השיב, "בצורת באמריקה". בתרגום לנמשל: אם יעשו סקר בקרב הציבור הישראלי, שבו ישאלו אילו בחירות משפיעות עלינו יותר, כאן או בארה"ב, מישהו בטוח בתוצאה?

פשרת האוזר לא סיימה את המשבר, אבל היא העניקה לצדדים פסק זמן להבין שאם לא יפנימו שהם תלויים זה בזה, הם עלולים למצוא את עצמם תלויים זה ליד זה. פוליטית, כמובן. לא צריך תואר שלישי במדעי המדינה כדי להבין שבימים עגומים של אובדן פרנסה, קריסות עסקיות וחרדות קיומיות, מפלגות שבשלטון מתמודדות מול רוח נגדית עזה בעוד יריבותיהן שבאופוזיציה נהנות מרוח גבית. יש הרבה דוגמאות לכך ש"זו הכלכלה, טמבל": ג'ורג' בוש האב נגד ביל קלינטון, ובכיוון ההפוך - הניצחון של טראמפ על הילרי קלינטון בפנסילבניה, וויסקונסין ומישיגן הדמוקרטיות מוכות האבטלה, שהכריעו את הבחירות. אבל הדוגמה הקלאסית היא בחירות 1932 בזמן השפל הגדול.

הרברט הובר נבחר לנשיאות ארה"ב ב־1929 בזכות המוניטין שרכש כמייעל שמרן הלוחם בבזבוזים. לרוע מזלו, בטרם מלאה שנה לכהונתו, קרסה הבורסה וארה"ב נקלעה למשבר שרושש עשרות מיליונים והפך כל אמריקאי רביעי למובטל. למזלה הטוב של ארה"ב, בראשה עמד מקצוען שעד למרוץ לנשיאות התרחק מפוליטיקה. הובר היה האיש הנכון במקום הנכון. הוא הטיל מכסים במשורה, ייעל את המשק ויזם פרויקטים עתירי עבודה ציבורית, ובראשם סכר הובר ליד לאס וגאס, פלא עולם מעשה ידי אדם. כל זה לא חילץ את הובר ממלתעות תבוסה אלקטורלית מחפירה בבחירות של 1932, שסיימו עידן של 72 שנות דומיננטיות רפובליקנית כמעט רצופה. מפלתו נבעה בעיקר מכך שמבחינתו הבחירות הגיעו שנה מוקדם מדי.

כולם מדברים על ה"ניו דיל" שהציע רוזוולט כפתרון קסם שחולל מהפך כלכלי. בפועל, בדיוק בשנה הראשונה לשלטון הדמוקרטים החל המשק האמריקאי ליהנות מפירות ההשקעות, האחריות התקציבית וההתייעלות שהנהיג הובר. הטרגדיה של הובר הייתה שחסרה לו שנה אחת כדי לקצור את פירות הישגיו בעצמו.  

בישראל טרם הפנימו ששיקום כלכלי מחייב ממשלה עם אופק שלטוני. צריך לקוות שעד נובמבר יבינו שהתיקון העיקרי הדרוש בהסכם הקואליציוני הוא הארכתו בשנה ורבע, עד למועד הבחירות החוקי בנובמבר 2023, כדי שיהיה מספיק זמן ליצור אופק של תקווה לדור הצעיר המחפש תעסוקה וקורת גג. זה לא יקרה בלי צעדים לא פופולריים בהתחלה, בלי לאלץ את מי שלא נפגע בתקופת הקורונה לשאת בנטל, ובלי להפסיק מתן פרסים ודיווידנדים על צעקנות, חוצפה ועזות מצח של מוכרי בגדים ואחרים.

ג'ו ביידן, קמלה האריס (צילום: REUTERS/Lucas Jackson)
ג'ו ביידן, קמלה האריס (צילום: REUTERS/Lucas Jackson)

וויסקונסין התפרסמה בישראל בזכות תוכנית הסבת מובטלים שקיבלו הבטחת הכנסה לעובדים. היא נקראה "תוכנית וויסקונסין" גם כי נבנתה במתכונת שנוסתה במדינה האמריקאית. בארה"ב זכתה וויסקונסין לתהילה בשל ההפתעה שהכריעה את הבחירות ב־2016 וגרמה לבחירתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב. וויסקונסין, שמאז 1988 מצביעה לדמוקרטים, נחשבה כה בטוחה לקלינטון, עד שלא טרחה להופיע בה ולו פעם אחת. הפער היה 22 אלף קולות. 

השנה נרשם שם להתמודדות הראפר המפורסם קניה ווסט, כדי לקחת קולות מג'ו ביידן. אלא שהוא הגיש את מסמכי ההרשמה באיחור של שניות. איחור שבכוחו להכריע את גורל הבחירות ב־2020. הרשימות היו אמורות להיות מוגשות עד 4 באוגוסט בשעה חמש בערב, אלא שמגישת הרשימה נכנסה למעלית 14 שניות אחרי השעה חמש. הרוב בוועדת הבחירות, שיושבת בקומה השלישית של הבניין, החליט לפסול את הרשימה, ואילו המיעוט טען שהשעה חמש מסתיימת בחמש ו־59 שניות, ולשיטתו הרשימה הוגשה בזמן. 

אין זה מן הנמנע שנשיאות ארה"ב תוכרע בבית המשפט סביב השאלה מתי מסתיימת השעה חמש. ב־CNN כבר עובדים על קו הגנה שני: הם ניסו להוכיח שאם מגישת הרשימה נכנסה למעלית בשנייה ה־14, אין מצב שהגיעה לחדר הוועדה בקומה השלישית לפני חמש ודקה. בוש הבן זכה בנשיאות ארה"ב בשנת 2000 בזכות קולות בודדים בפלורידה ופסיקה ברוב של חמישה שופטים רפובליקנים מול ארבעה שופטים דמוקרטים בבית המשפט העליון של ארה"ב. האם טראמפ יפסיד את הנשיאות ב־2020 בגלל שניות ספורות של איחור בהגשת המועמדות של קניה ווסט בוויסקונסין ורוב דמוקרטי בוועדת הבחירות שלה?

קניה ווסט (צילום: רויטרס)
קניה ווסט (צילום: רויטרס)

לו היו טורחים חברי הכנסת להתעמק בהצעתו של בצלאל סמוטריץ' לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות, היו תומכים בה כולם. לפני 30 שנה, בהיותי יו"ר ועדת העלייה, העליתי הצעה דומה לפי בקשת ראשי "נתיב", שנזעקו נגד הניצול לרעה של הסעיף. גם אז הרפלקסים ומיצי הקיבה של חלק מהח"כים פעלו לפני המוח. שהרי הסעיף המקנה אזרחות ישראלית אוטומטית ללא יהודים שהם חלק ממשפחה יהודית, נועד במקור למנוע פיצול משפחות. אבל אם הנכד הוא זקן שמעולם לא הייתה לו זיקה ליהדות, אין שום הצדקה לתת לו אזרחות. שונה המצב אם מדובר בסב יהודי העולה עם ילדיו המביאים עמם ילד משלהם. לכן גובשה אז פשרה שאם הנכד עולה עם הוריו והסבא, הוא יוחרג מהתיקון ויקבל אזרחות. הדמגוגיה התקשורתית הציגה זאת כמובן הפוך ובצורה נלעגת: רוצה לעלות - תביא את סבא שלך איתך. 

טיעון דמגוגי נוסף היה קשור להנמקת התיקון לחוק מ־1970, שהביא לעולם את סעיף הנכד. ההנמקה הייתה שמי שהיה מוגדר כיהודי בגרמניה הנאצית, ראוי שיוגדר כך גם בחוק השבות. העובדה שהקריטריונים בחוקי נירנברג מאומצים על ידי הכנסת, אפילו כאנטיתזה, הסעירה ח"כים, שזיהו פוטנציאל כותרת והביעו זעזוע עמוק. גם הצעה להחריג מהתיקון נכד שסבל רדיפה בשל מוצאו היהודי כבר לא הצילה את החוק. לאחר שבמהלך השנים נתקלו עולים מברית המועצות בלא מעט אנטישמים שעלו לארץ בזכות סבא יהודי, יש לקוות שכעת יצליח סמוטריץ' לעשות לח"כים ניקוי ראש ולתקן סוף־סוף את המעוות.

[email protected]