ביום שבו נחת מטוס אל על באבו דאבי, צייץ ראש הממשלה מחשבונו הפרטי כמות ציוצים שקשה לספור. המילים “היסטורי” ו”שלום תמורת שלום” חזרו על עצמן שוב ושוב, כמו אדם שצובט את עצמו רק כדי לוודא שאינו חולם. קדחת הציוצים נמשכה גם למחרת. במהלך מסיבת העיתונאים שכינס נתניהו לרגל האירוע הוא בדק שוב ושוב מי מעביר את דבריו בשידור חי. כשהתברר לו שהערוצים המסחריים שבו ללוח השידורים המתוכנן, התלונן כהרגלו על התקשורת המסתירה את האמת מהציבור.

בנימין נתניהו על הודעת סעודיה בדבר הטיסות

את דבריו הוא פתח בפומפוזיות אופיינית: “יום היסטורי, יום שמח לכל אזרחי ישראל, יום של ניצחון דוקטרינת שלום תמורת שלום”. נתניהו גאה בצדק על ההישג אבל נדמה לו שהוא זוכה לכתף קרה. התקשורת והאופוזיציה מגלים חשדנות בעניין התמורה שתקבל אבו דאבי מהאמריקאים, ובכלל, למי יש מצב רוח לפנטז על בילויים באבו דאבי, כשאין עבודה, אין אופק כלכלי והאיום בסגר נוסף נראה קרוב מתמיד.

המיתוג של קשרים דיפלומטיים עם מדינה ערבית כהסכם “שלום תמורת שלום” הוא תוכן שיווקי שנועד לצרוב את התודעה ולהציג את נתניהו כמדינאי בעל חזון ולא כפוליטיקאי זגזגן והססן הפועל על פי גחמות ושיקולים אישיים. מסיבת העיתונאים נועדה לעצב את הנרטיב והמורשת כפי שהיה רוצה שיירשמו בזיכרון הקולקטיבי ובדפי ההיסטוריה.

לא בכדי הוא פתח בקטע מספרו “מקום תחת השמש”, שנכתב לפני כ־25 שנים: “מדינת ישראל שבה יחיו שמונה או עשרה מיליון יהודים בעוד כמה עשרות שנים, תוכל ליהנות משגשוג, מתנופה ומעצמאות. דווקא משום שהמדינה היהודית תתחזק כל כך, ייאלץ בסופו של דבר רובו של העולם הערבי לעשות עמה שלום אמת”. כך הוא רוצה שנזכור אותו, הראשון שזיהה שאפשר לחתום על הסכם שאינו כרוך בוויתורים מסוכנים. כעת הוא ניצב בשורה אחת עם גדולי האומה: הרצל חזה את המדינה, בן גוריון הקים אותה ונתניהו הבטיח את עתידה.

בנימין נתניהו בשיחה עם דונלד טראמפ ויורש העצר של איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד (צילום: קובי גדעון, לע''מ)בנימין נתניהו בשיחה עם דונלד טראמפ ויורש העצר של איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד (צילום: קובי גדעון, לע''מ)

נתניהו מציג את ההסכם עם איחוד האמירויות כהתממשות החזון המדיני המנחה אותו לדבריו כבר יותר מרבע מאה - שלום עושים עם החזק ועוצמה כלכלית מובילה לעוצמה צבאית שהופכת לעוצמה מדינית. הוא בונה על זיכרוננו הקצר ומתעלם באלגנטיות מהסכם “וואי”, מהסכם חברון, מתוכנית ההתנתקות שהצביע בעדה, מנאום בר־אילן שבו הכיר בפתרון שתי המדינות ומנסיגתו מהבטחתו להחיל ריבונות ביהודה ושומרון. מול הפלסטינים הוא פועל כבר שנים בניגוד לדברים שכתב בספר אחר: “הטרור - כיצד יוכל המערב לנצח?”. הוא כמובן לא שכח לציין את המאבק הנחוש שניהל לבדו נגד התחמשותה הגרעינית של איראן. כשנתניהו מדבר על עוצמה הוא מתכוון בעיקר לעצמו.

ולא רק בטרור נלחם נתניהו בגבורה. גם את הכלכלה “הסוציאליסטית” הוא הביס בשם התחרות החופשית. הוא רק שכח לספר שבתקופתו שירותים ציבוריים רבים הופרטו, הפערים החברתיים העמיקו ונוצרה שכבה של בעלי הון הנהנים ממשאבים ציבוריים על חשבון שאר האזרחים. שלא לדבר על ההתנהלות הכלכלית הבעייתית בתקופת הקורונה. אבל, למה לבלבל עם העובדות. במקום להתמודד עם הביקורת החריפה של שאול מרידור, ראש אגף התקציבים שהתפטר השבוע מתפקידו, הוא בחר לתקוף את אביו, הנמסיס, דן מרידור.

נתניהו מבטיח שלום אחר, שלום חם המבוסס על שיתוף פעולה כלכלי, שלום המייצר אפיקי השקעה ומקומות עבודה. הוא לועג לקודמיו ומתנער מאחריותו להקפאה העמוקה של הסכמי השלום עם מצרים וירדן. על הסכמי אוסלו והיחסים עם הפלסטינים אין מה לדבר, הם מבחינתו אינם כלולים במשוואה.

מסיבת העיתונאים המיותרת הייתה מלאה ב”אני”: “אני חזק, יש לי כלכלה חזקה, יש לי צבא חזק, יש לי מדיניות חזקה ותקיפה”. אם לתמצת את דוקטרינת נתניהו בשלוש מילים, היא לא “שלום תמורת שלום” אלא “באתי, ראיתי, ניצחתי”. במקורותינו יש גם צירוף אחר, אולי מתאים יותר: “אני ואפסי עוד”.