בניגוד לדעה הרווחת בתקשורת, אני רואה את הדברים בצורה שונה: ההסכם היחיד שמחייב הוא ההסכם בין הממשלה, כל ממשלה, לבין אזרחי המדינה. הסכם שמתבסס על כמה עקרונות יסוד: לספק ביטחון אישי ולאומי, ביטחון בריאותי, ביטחון כלכלי חברתי, ביטחון חינוכי, ביטחון תזונתי וביטחון דיורי. זה ההסכם הקואליציוני היחיד התקף, וממנו נגזרים כל ההסכמים האחרים בין מפלגות, שנועדו לאפשר עמידה בתנאי ההסכם עם האזרחים.
מנקודת מוצא זו של ההכרח והמחויבות לעמוד בהסכם עם הציבור, ברור שהדיון על מנצחים ומפסידים חייב להיות שונה, ולא להידמות לשאלה מי “הטבח המנצח” או “הרקדן המנצח”. תשעת מיליוני אזרחי מדינת ישראל חייבים להיות בצד המנצח, והשאלה היא אם דחיית הבחירות הציבה אותם בצד המנצח או בצד המפסיד.
ממשלת האחדות שמיר־פרס ב־1984 התחילה את כהונתה עם יחסים רעועים לא פחות בין פרס לשמיר מאשר אלו היום שבין גנץ ונתניהו. לאחר חבלי לידה קשים, השניים למדו לעבוד במשותף לטובת מדינת ישראל. פרס ושמיר ידעו לשים את האגו בצד, למדו שאין צורך לרצות את הבייס הפוליטי כל הזמן. גם ממשלת 1984 עמדה כל הזמן בסימן השאלה: האם פרס יקיים או לא יקיים את הרוטציה? הסקרים המחמיאים והתמיכה הציבורית מרקיעת השחקים בפרס הביאו את רובם המכריע של הפרשנים לנבא כי פרס לא יעמוד בהסכם הרוטציה (בשונה מהיום הוא לא עוגן בחקיקה ראשית). ניבאו וטעו בנבואתם.
גם היום, אומנם 36 שנים מאוחר יותר, כאשר ביבי בוודאי אינו פרס וגם גנץ אינו שמיר, למרות הסקפטיות אני רואה את חודש נובמבר 2021 מגיע, ואת בנימין גנץ נכנס ללשכת ראש הממשלה. דחיית המועד להגשת תקציב המדינה הייתה צעד ראשון בכיוון הנכון של עבודה משותפת וקיום הרוטציה. ונקווה שבריאליטי של “ממשלה נולדה” הציבור יהיה זה שינצח.
התרעות פיקוד העורף