קריאת פסק הדין בעניין מצפה כרמים מעוררת, ולא בפעם הראשונה, את החשק לצרוח בקול גדול "די", ולהכריז שכל עוד העסק נגוע עד צוואר בשיקולים זרים, וכל עוד פסקי הדין הם תוצר של השקפת עולם ולא של משפט, דין או צדק, וכל עוד עולם הערכים וההשקפות הפוליטיות של שופטי בית המשפט העליון לא מזכירים בשום דבר את אלה של הציבור הישראלי - אין טעם להמשיך לעשות הצגות.

כבר ראינו פסקי דין מרגיזים ומעצבנים, וכבר ראינו הליכים משפטיים שבהרכב שונה היו יכולים להיות מוכרעים אחרת; אבל נדמה שכזה עוד לא היה לנו. שני שופטים - הנשיאה אסתר חיות, והמשנה לנשיאה, חנן מלצר (מול דעת המיעוט של ניל הנדל) - החליטו בשבוע שעבר למחוק מעל פני האדמה יישוב יהודי, שאין לבית המשפט טענה, ולו הקלה ביותר נגד מי מתושביו. זאת בעקבות הליך משפטי שניהלו נגדו פלסטינים, שמעולם לא נדרשו להוכיח את הקשר שלהם אל הקרקע המדוברת, וכל זה כשברקע נמצאות עתירות פשוטות בהרבה, שהוגשו בעבר בעקבות פלישות של ערבים לקרקעות פרטיות של יהודים בנגב, והושלכו אחר כבוד, בזו אחר זו, לסל האשפה של בג"ץ.

אסתר חיות (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אסתר חיות (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

חוק אחד ליהודים, חוק אחר לערבים. פסיקה אחת למתנחלים, פסיקה אחרת לבדואים. אכיפה דרקונית ביהודה ושומרון, אפס אכיפה בנגב.
הפסיקה בעניין מצפה כרמים נראית רעה כל כך, זדונית כל כך ופוליטית כל כך, בעיקר משום חריגותו וייחודיותו של המקרה הזה. לא מדובר כאן ביישוב שקודם עלה על הקרקע ורק אז ציפה לקבל אישור, או ביישוב שתפס גבעה ובהמשך הצליח לגייס את המדינה לסלול לו כביש או למתוח לו קו חשמל.

את מצפה כרמים, שבית המשפט פסק שהוקם על קרקע פלסטינית פרטית, הקימה המדינה בעצמה. אם נעשו טעויות בבחירת המיקום של היישוב, הן טעויות שלה ורק שלה. אין איש שטוען אחרת. ומהמקום הזה לדרוש מ־263 תושבי היישוב - אנשים, נשים וטף - לשלם את המחיר, זה לא פחות ממטורף. וזה מוציא עוד יותר מהדעת, כשמבינים שאותו בית משפט, שמתעקש לפנות מהקרקע יהודים שהתיישבו בשגגה, בטעות ובהנחייתה המלאה של המדינה, מתעקש לא לפנות בדואים שפלשו בזדון, בכוונה תחילה וביודעין, לקרקעות פרטיות של יהודים.
טעות של המינהל

מצפה כרמים הוקם בתחילת הדרך כמאחז לא מאושר, לא הרחק מהיישוב כוכב השחר. בשנת 1999, כשגובש "הסכם המאחזים" בין ראשי מועצת יש"ע לבין ראש הממשלה ושר הביטחון דאז אהוד ברק, הוחלט שהיישוב יפנה את מקומו הישן ויועתק לנקודה חדשה, כשרה וחוקית למהדרין. מדינת ישראל היא שאיתרה את המקום החדש. מדינת ישראל היא שסימנה אותו. מדינת ישראל היא שהכשירה אותו עבור המתיישבים.

מצפה כרמים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)מצפה כרמים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

נדלג כאן על הפרטים הטכניים, ונלך ישר אל השורה התחתונה. מתישהו התברר שהיישוב החדש, שבינתיים צמח וגדל, הוצב בטעות בשטח שאומנם נמצא בתוך תחום תוכנית המתאר המאושרת, אבל מחוץ לשטח התפיסה הצה"לי המוכרז. עתירה שהגישו כמה פלסטינים, שטענו לבעלות על הקרקע למעלה מעשור לאחר שהוקם היישוב מחדש, הביאה את בג"ץ להחליט בסופו של דבר שנכון יהיה להמתין עד שהסוגיה תוכרע בבית המשפט המחוזי, שניהל הליך מקביל בנושא.

לפני שנתיים, אחרי ששמע עדויות, אמר שופט המחוזי ארנון דראל את דברו. הוא פסק שהמתיישבים (שיוצגו על ידי ד"ר ארנון הראל) יישארו במקומם, שכן גם אם נעשתה טעות על ידי המדינה, היא נעשתה בתום לב. בשבוע שעבר, כאמור, הפך העליון את פסק הדין. במקרה הזה, קבעה הנשיאה חיות, נכון היה לדרוש מהמדינה תום לב מוגבר ואמת מידה קפדנית, ואלה לא היו בפרשה הזו מצדם של נציגי המדינה.

כדי להבין עד כמה לא נורמלי הסיפור הזה, ועד כמה הולכים מאות המתיישבים לשלם מחיר על משהו שאין להם קשר אליו, צריך לקרוא את התצהירים שעליהם חתמו נציגיה השונים של המדינה, מי שהיו אחראים להצבת היישוב במקומו.

הנה, לדוגמה, אל"ם (במיל') שלמה פוליטיס, שבשנים הרלוונטיות היה היועץ המשפטי לאזור יהודה ושומרון. פוליטיס מתאר כיצד בעקבות "הסכם המאחזים", ועל רקע הנכונות של אנשי המאחז המקורי להתפנות ממקומם, "הונחו אנשי המינהל האזרחי לתור אחר מיקום חלופי לשכונה. לאחר בחינה, גורמי המקצוע במינהל... הציעו את מיקומה הנוכחי של השכונה... לאחר שהוצגה בפניי הצעת גורמי המקצוע... שלפיה תועתק מצפה כרמים לקרקע תפוסה בתחום התוכנית המאושרת של היישוב כוכב השחר, אישרתי את העתקת מצפה כרמים למקום המוצע. אלמלא אישרתי, ההעתקה לא הייתה יוצאת אל הפועל. עמדת המינהל האזרחי, לפחות עד שנת 2003, הייתה כי מיקומה החדש של מצפה כרמים הוא בשטח תפוס בתפיסה צבאית".

ומה לגבי הטענה הנוכחית, זו שנולדה בהמשך, שלפיה האישור שניתן אז, ניתן על קרקע שלא הייתה תפוסה כלל על ידי צה"ל? - "זו לא הייתה עמדת המינהל האזרחי בעת הקמת השכונה", הצהיר אל"ם (במיל') פוליטיס.

הלאה. בוגי יעלון שימש באותם ימים כאלוף פיקוד המרכז. גם הוא הגיע לבית המשפט כדי להעיד לטובת אנשי מצפה כרמים. גם הוא סיפר על ההנחיה שקיבלו אנשי המינהל האזרחי, לתור אחר מקום מתאים וחוקי לשכונה. "אנשי המינהל הציעו את מיקומה הנוכחי של השכונה", הצהיר. "מיקום זה אושר בידי כלל הגורמים הרלוונטיים, לרבות היועץ המשפטי לאזור יהודה ושומרון, עו"ד שלמה פוליטיס... משהמיקום המוצע אושר בידי היועץ המשפטי, אישרתי את העתקת מצפה כרמים למיקומה הנוכחי".

ברור? היועץ המשפטי אישר. אלוף הפיקוד אישר. המתיישבים התיישבו היכן שנציגיה הרשמיים של המדינה אמרו להם להתיישב. נמשיך עם עוד דוגמה אחת. שלמה מושקוביץ, ששימש כמנהל לשכת התכנון המרכזית במינהל האזרחי, וכממונה מכוח ה"צו בדבר מתן היתרים לעבודות בשטחים התפוסים לצרכים צבאיים", היה האיש שחתימתו נדרשה כדי לאשר תוכניות מתאר בשטחים שתפוסים לצרכים צבאיים.

"אישרתי את תוכנית המתאר 223 ליישוב כוכב השחר, הכוללת את שטחי מצפה כרמים כיום", העיד. "חתימתי מופיעה על גבי התוכנית... לא היה לי ספק שקרקעות התוכנית, ובכללן קרקעות שכונת מצפה כרמים הכלולות בה, תפוסות בתפיסה צבאית... באותה שעה, כל הגורמים המקצועיים הרלוונטיים סברו כי מדובר בקרקע תפוסה בתפיסה צבאית - אחרת לא היו נדונות תוכניות על הקרקע".

זה מובן? גם אם נקבל את הטענה שלפיה אירעה טעות, הרי שמדובר בטעות של המדינה ושל נציגיה. הם שאישרו את מיקום היישוב. הם שלא שמו לב שאין חפיפה מלאה בין תוכנית המתאר לצו התפיסה. זה נכון, טוענת הנשיאה חיות, אלא שבמהלך השנים צצו סימני שאלה ותמרורי אזהרה, שהיו צריכים להביא את נציגיה של המדינה להבין שיש בעיה. כשאלה לא עשו דבר עם סימני השאלה הללו, ולא בדקו את עצמם שוב ושוב, קבעה, הרי שאי אפשר להגיד שפעלו בתום לב כשאפשרו ליישוב לקום.

מצפה כרמים (צילום: רויטרס / רונן זבולון)מצפה כרמים (צילום: רויטרס / רונן זבולון)

עכשיו, תראו. בהינתן פסק דינם של השופט ארנון דראל במחוזי, ושל השופט ניל הנדל בעליון, שסברו שנציגי המדינה פעלו בתום לב; ובהינתן פסק דינם של הנשיאה אסתר חיות ושל המשנה לנשיאה חנן מלצר, שסברו שנציגי המדינה לא פעלו בתום לב - הרי ברור שהדיון שבפנינו עוסק בבירור מיקומה של הנקודה שעד אליה הלב איננו תם, וממנה והלאה הוא תם.

ואני שואל, מי לעזאזל מרוויח מההתפלפלות הזו, ומהניסיון להוכיח שבניגוד למה שנפסק במחוזי, תום הלב של המדינה - לא של המתיישבים - לא היה מלא. הרי אין כאן טענה לזדון של מישהו. הרי ברור שהמחיר של ההחלטה הזו הוא מחיר כבד של פינוי יישוב שלם. הרי בצד השני - ואת זה יודעים חיות ומלצר - אין מי שמרוויח מהפסיקה הזו דבר וחצי דבר, שכן אין ולו פלסטיני אחד שייכנס לשטח שיפונה. השטח הזה יישאר שממה. אז במה מועילה הפסיקה הזו? למי היא מסייעת? איזה טוב היא מוסיפה לעולם?

"ראיות רחוקות מלהספיק"

תארו לעצמכם מצב שבו תושבי שכונה בתל אביב מקבלים פתאום הודעה שמגלה להם שהמדינה, זו שהקצתה את השטח שעליו הם גרים, התבלבלה בניירות. שיש אדם פרטי שהקרקע שייכת לו, ושהשכונה שלהם תוכננה בטעות על השטח שלו. מישהו מעלה בדעתו ששכונה כזו הייתה מפונה? זה נראה למישהו הגיוני? לא ברור שבמקרה כזה היה מוצע לבעלים פיצוי נדיב, בצירוף מכתב שמבקש ממנו סליחה על התקלה המצערת? אז זהו, שבמקרה שלפנינו המצב פשוט הרבה יותר. במקרה שלפנינו אין באמת בעלים שאפשר לפצות אותם. במקרה שלפנינו העותרים הפלסטינים, אלה שטוענים שהקרקע שלהם, לא הוכיחו את זה בשום מקום.

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ארנון דראל, שבניגוד לשופטי העליון בדק ראיות ושמע עדים, כתב בפסק דינו שאומנם אין לו צורך להידרש לשאלת הבעלות הנטענת של הפלסטינים, אבל למרות זאת טרח בכל זאת להוסיף כמה מילים בעניין. "על פני הדברים, הראיות שהובאו רחוקות מלהספיק למטרה זו, ומכל מקום אין חולק כי הנתבעים (הפלסטינים - ק"ל) לא נרשמו כבעלים של החלקות במקרקעין".

ושוב חוזרת השאלה. גם אם בג"ץ כבר קבע בעבר שלצורך קיום דיונים שכאלה הוא לא מתחשב בסוגיית הבעלות, האם השכל הישר לא דורש להביא בחשבון את העניין הזה? האם לפני שבית המשפט העליון מחליט להרוס יישוב, לא ראוי להתייחס לכך שמי שדרש את ההריסה הזו הוא מישהו שכלל לא טרח וכלל לא נתבקש להוכיח את הקשר שלו לקרקע המדוברת? עם יד על הלב, האם התנהלות כזו מלמדת על תום לב מצדו של בית המשפט?

אל-זרנוג כמשל

בואו נעשה הפסקה קטנה, רק כדי להסביר עד כמה עקומה הפסיקה הזו של בית המשפט, ועד כמה אין לעליונים שום בעיה עם הפרות חוק, עם דריסת חוקי התכנון והבנייה, ועם פגיעה בקניין פרטי של בעלי קרקע, כשהמשוואה הפוכה - כשהיהודי הוא התובע והערבי הוא הנתבע.

עסקנו כאן בעבר יותר מפעם אחת, כאמור, בנעשה במגזר הבדואי, בכל מה שקשור לבנייה על קרקע של בעלים פרטי יהודי. סמוך לביר הדאג', לדוגמה, מחזיקים אשר אורנשטיין ואריה ואברהם גולובנצ'יץ' בשטח אדמה רחב וגדול. בניגוד לפלסטינים - שמגישים עתירות נגד יישובים יהודיים ביהודה ושומרון, ואין להם מסמכים, ואין להם הוכחות, ואין להם קושאן, וצריך לנהל דיון מלומד בשאלה עד כמה באמת השטח הזה קשור אליהם - הקרקע של אורנשטיין וגולובנצ'יץ' רשומה על שמם בטאבו. מאות מבנים הקימו על השטח הפרטי שלהם פולשים בדואים, כשבג"ץ עושה שמיניות באוויר כדי לא להורות על פינוים.

במקום אחר בנגב, וזו כבר דוגמה נוספת, יושב חצי כפר, אל-זרנוג שמו, על קרקע פרטית של מארק איסמעילוף ושל כמה יהודים נוספים. לא רק הבדואים בנו על הקרקע הפרטית של איסמעילוף וחבריו, גם מדינת ישראל בכבודה ובעצמה בנתה שם בית ספר וגני ילדים, לרווחתם של תושבי אותו כפר, והכל בלי אישור ובלי היתר ובלי תב"ע. לכאורה היינו מצפים מבג"ץ שיורה להרוס את הבנייה הבלתי חוקית הזו, נכון? שהרי בניגוד למה שקורה במצפה כרמים, כאן מדובר בקרקע שרשומה על בעלים שאין עוררין על בעלותו. כאן מדובר בפלישה ובבנייה בלתי חוקית, גם של המדינה וגם של הבדואים.

ובכן, עתר אותו איסמעילוף בסיוע תנועת "רגבים" לבית המשפט, ובעדינות נפש הודיע לבית המשפט שאין לו רצון ללחוץ על הבדואים להתפנות מאדמתו תכף ומיד, שהרי גם הוא מבין שמדובר בעניין מורכב, ומשכך, כל מה שהוא מבקש זה שבג"ץ יקבע מועד לפינוי הזה. שיהיה בעוד שנה, שיהיה בעוד חמש שנים, שיהיה בעוד עשור, רק תנו החלטה, ביקש באמצעות עו"ד עמיר פישר, כדי שיהיה ברור שהקרקע שלי צריכה לחזור אליי מתישהו. נו, ומה פסק בג"ץ, זה שביהודה ושומרון מחריב יישובים בהבל פה? שהבקשה מוגזמת.

קחו, לדוגמה, את השופט יצחק עמית. "לפי שיטת המשפט שלנו", הסביר, "זכות הקניין של הפרט היא ערך משפטי חשוב, המוגן בדין האזרחי והפלילי כאחד". מעמדה החוקתי של זכות זו, המשיך והזכיר, עוגן בחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", ולכן צריך להיות ברור ש"אין פוגעים בקניינו של אדם". ועוד ממשיך כבוד השופט: "פשיטא, אם כן, כי למדינה חובה לכבד את זכותם של המערערים (בעלי הקרקע היהודים - ק"ל) לקניינם, ולא להמשיך ולהעמיק את הפגיעה בקניינם על דרך המעשה, בהקמת מבנים על קרקע פרטית, או על דרך המחדל, באי־אכיפת הדינים הרלוונטיים לשמירה על קניינם מפני פולשים".

נו, נהדר. אם יש חוק יסוד שקובע שאין פוגעים בקניינו של אדם, ודאי צריך להזיז את אותם בדואים, להרוס את אותו בית ספר ואותו גן ילדים בלתי חוקי, שבנתה המדינה, ולהחזיר לבעל הקרקע את קניינו. נכון? זהו, שלא. לכל כלל, מסביר עמית, יש יוצא מן הכלל. "לצד חובתה של המדינה להגן על קניינם של המערערים, חלות על המדינה חובות נוספות, לרבות מתן מענה לצורכי בני השבט, ועל רשויות האכיפה לאזן בין החובות המוטלות עליה".

ויש עוד: "לצד זכותם החשובה של המערערים לקניין, על המדינה להביא בחשבון במסגרת סדרי העדיפויות לאכיפה גם את זכותם של בני השבט לכבוד, לתנאי קיום מינימלי, לחינוך וכיוצא באלו". כאמור, בסופו של יום, ולא משנה איזה נימוק ישמש כדי להגיע לשורה התחתונה, התוצאה תמיד אותה תוצאה. מצפה כרמים ודומיו ייהרסו. אל-זרנוג ודומיו, לא.

מצפה כרמים (צילום: רויטרס / רונן זבולון)מצפה כרמים (צילום: רויטרס / רונן זבולון)

כל מקרה לגופו

מכיוון שצריך להיות יצירתי כדי להסביר למה במקום אחר חובה לאכוף את החוק, ובמקום אחר לא, מעניין לעבור מדי פעם על התירוצים המביכים, לפרקים, שהשופטים נשענים עליהם. ובכן, בנגב, לדוגמה, החליט מני מזוז להתעכב על העובדה שלפיה עברו שנים ארוכות לפני שבעלי הקרקע היהודים עתרו לבג"ץ, ולהפיל עליהם את האחריות למצב שנוצר. "חלק מהאשם הוא שלכם, שנזכרתם עשרות שנים אחרי שהמבנים האלה קיימים... נוצרה כאן מציאות מסוימת", אמר.

הבנתם? אם מארק איסמעילוף, בעל הקרקע, מצא יום אחד את הקרקע הפרטית שלו כשכפר בדואי יושב עליה, וכשבית ספר שבנתה מדינת ישראל פועל בה, הוא אשם. "הדברים נכונים במיוחד בהינתן העובדה שהם (הבדואים - ק"ל) יושבים על הקרקע עשרות שנים ללא מחאה מצד המערערים", נכתב שוב בהחלטה.

עכשיו, תשמעו קטע. גם במצפה כרמים הפלסטינים ישנו על האף, והתעוררו יותר מעשור אחרי שיישוב יהודי קם על השטח שהם טוענים ששייך להם. נו, ומה אתם חושבים, שבג"ץ חשב לזרוק את העותרים הפלסטינים מכל המדרגות, בגלל זה? "אין חולק", כתבה הנשיאה חיות, "כי העתירה הוגשה כעשר שנים ויותר לאחר הקמת מצפה כרמים על החלקות. ואולם, השתהות בהגשת העתירה, אין בה כשלעצמה כדי להביא מניה וביה לדחייתה. כל מקרה יש לבחון לגופו, בהתאם לנסיבות המשתנות".

עכשיו זה ברור? כל מקרה יש לבחון לגופו. ומה אומרת הבחינה הזו, בכל מה שקשור למצפה כרמים? "אין לכחד", כתבה חיות על השיהוי הגדול בהגשת העתירה, "כי לאורך השנים שחלפו, מאז הוקם מצפה כרמים, ביססו תושביו את חייהם במקום, ורשויות האזור השונות השקיעו בו תקציבים לצורך הקמת תשתיות. עם זאת, למול הפגיעה במתיישבים ובאינטרס ההסתמכות שלהם, ניצבים שיקולים כבדי משקל הנוגעים לשלטון החוק".

נו, הגברת חיות, ואצל הבדואים שהשתלטו על קרקעות בנגב אין "שיקולים כבדי משקל הנוגעים לשלטון החוק"? כמה עקום יכול להיות בית המשפט? כמה הוא יכול לעשות עלינו מהמקפצה, כאילו אנחנו חבורה של אהבלים, שלא מבינים מה קורה סביבם?

כשבג"ץ ביטל את חוק ההסדרה, לפני כשלושה חודשים, הוא השאיר פתח לפתור בעיות בשטח בכלים אחרים. כלי מרכזי שכזה הוא "תקנת השוק", שלפיה אם מתיישבים בנו את ביתם בתום לב במקום הלא נכון, ניתן יהיה להסדיר את המצב בלי פינוי ובלי הריסה.

הבעיה בחוק ההסדרה, הסביר חנן מלצר בחודש יוני, כשהיה בין פוסלי החוק ההוא, שמדובר בחוק שהוא "כללי וגורף מדי, ונותן הכשר לא רק לתמי הלב, שהרי החוק כורך בצוותא חדא את תמי הלב עם אחרים, שאינם כמותם".

ומה עושים עם מי שבכל זאת תם לב? "אני מקבל את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, הסבור כי רוב המעוות, שהמתיישבים טוענים לו, יוכל לתקון בדרכים אחרות", הסביר מלצר, והוסיף: "אני סבור כי כל אימת שהמתיישבים פעלו בתום לב, במיוחד לגבי מקרקעין לא מוסדרים (ובכלל זה אני כולל גם מקרים שרשויות המדינה טעו, או הטעו את המתיישבים) - יש בידיהם תרופות חלופיות מספקות". נו, כבוד השופט מלצר, בהנחה שלא כתבת את הדברים מן השפה ולחוץ, האם יש מקרה בולט יותר ממצפה כרמים, שבו "המתיישבים פעלו בתום לב", ו"רשויות המדינה טעו או הטעו את המתיישבים"?

גם חיות, ממש כמו מלצר, הייתה מודאגת שמא חוק ההסדרה ישמש את מי שאינו תם לב. "הפועל היוצא מכך הוא שהחוק עשוי לחול גם על בנייה שנעשתה שלא בתום לב על ידי המתיישב", כתבה. והיא צודקת. אם המתיישב איננו תם לב, באמת לא בטוח שצריך לסייע לו. ומה קורה אם, כמו במצפה כרמים, המתיישב הוא כן תם לב? הנה התשובה של חיות, באותו פסק דין של חוק ההסדרה. "בנסיבות מתאימות, כאשר הבנייה נעשתה בתום לב ובהסכמת המדינה, הצורך ליתן מענה למצוקתם של המתיישבים יכול להצדיק פגיעה מסוימת בזכויות אדם".

נו, כבוד הנשיאה, אם מצפה כרמים איננו אותו מקרה שעליו כתבת, זה שבו "הבנייה נעשתה בתום לב, ובהסכמת המדינה", אז על איזה מקרה דיברת? הרי מי שקורא את פסקי הדין שלך ושל מלצר בחוק ההסדרה, אינו יכול אלא להתרשם שניסחתם אחד לאחד את הכרזת ההכשרה של מצפה כרמים. מה קרה לשניכם מאז שכתבתם את הדברים?

עניין פוליטי, לא משפטי

זוכרים שבג"ץ ביטל לא מכבר את צו ההריסה שהוצא לבית שממנו זרק המחבל, בעל הבית, את האבן שרצחה את לוחם סיירת גולני, עמית בן יגאל? נכון, זה לא אותו מקרה. לגמרי לא. שם מטרת ההריסה הייתה הרתעה. כאן מדובר בדיון מתחום אחר.

מה כן אפשר ללמוד כשמשווים בין שני המקרים? את הרגישות. את היחס. את המקום שבו נמצא הלב. במקרה ההוא, של המחבל ניזמי אבו-בכר, החליטו השופטים שאסור להרוס את הבית, משום שלאשתו ולילדיו של הרוצח לא מיוחסת כל מעורבות במעשיו של אבי המשפחה. "הפגיעה בבית מהווה בראש ובראשונה פגיעה באשתו ובילדיו שנותרו להתגורר בבית, ואשר הריסתו תותיר אותם חסרי קורת גג", כתב השופט מני מזוז, והוסיף שהריסת הבית "כרוכה בפגיעה קשה בשורה של זכויות יסוד, לרבות פגיעה בקניין ופגיעה בכבוד האדם ובשורה של זכויות הנגזרות מכבוד האדם".

מצפה כרמים (צילום: רויטרס / רונן זבולון)מצפה כרמים (צילום: רויטרס / רונן זבולון)

כאמור, זה מקרה אחר. ועדיין, אתה מסתכל על הרגישות הרבה שמצליח בג"ץ לגייס כשהוא נדרש להרוס בית של מחבל שרצח חייל, כשגורמי הביטחון סבורים שההריסה עשויה להרתיע ולהציל את חייו של החייל הבא, ואתה שואל לאן נעלמת הרגישות הזו כשמדובר ב־263 אנשים שלא חטאו, שלא פגעו באיש, שהם עצמם חיילים ולוחמים, ושחלקם גם נפגעי טרור. מה איתם? איפה זכויותיהם? איפה בג"ץ שיזרוק מילה על הפגיעה בכבוד האדם שלהם? אם לבג"ץ קשה להרוס את בית המחבל, כדי לא לפגוע באשתו שלא עשתה רע לאיש, איך זה שקל לו להרוס את בית משפחתו של שי מימון, סמג"ד מילואים, שנפצע בפיגוע ירי, בגלל טענה שיש לבית המשפט על פאשלה של המדינה, ולא שלו?

הרי יש לכבודכם על המדף הפתרון של תקנת השוק. הרי בית המשפט המחוזי כבר סימן אותו כמתאים למקרה שלפנינו. הרי בפסק הדין שביטל את חוק ההסדרה, אתם בעצמכם חשבתם שהפתרון הזה לגיטימי. הרי אם לא הייתם מתפלספים וטוענים שיש כאן צורך בתום לב מוגבר של המדינה, לא הייתם מכריעים שצריך להרוס את היישוב הזה, שכפי שכבר אמרנו קודם לכן, שום פלסטיני לא ידרוך בו ממילא.

אתם שואלים מה הסיפור פה? פשוט מאוד. נחזור רגע לסיפור הריסת ביתו של המחבל. הרי בשום מקום לא כתוב במפורש שאין להרוס בית של מחבל שאשתו לא ידעה על מעשיו. אז על סמך מה פסק כך מני מזוז? על סמך הסנטימנט. מזוז, עמוק בפנים, הרגיש שזה לא לעניין. וזה בדיוק הסיפור של מצפה כרמים. לחיות ולמלצר לא היה הסנטימנט. השניים ראו בדמיונם יישוב שלם הולך להריסה, ולא הרגישו שזה לא לעניין.

אני מקווה שכולנו נסכים שלשופט שמחליט על הריסת 46 מבנים, ועל חיסולו של יישוב, כל יישוב, חייבת לרעוד היד. יישוב איננו זבוב טורדני שמעיפים בהינף יד אגבי. יישוב הוא יצור חי. הוא בית תוסס. הוא קהילה שוקקת. הוא מרקם חיים. וזו אולי הנקודה הכואבת ביותר. שוב ושוב קראתי את פסק דינה הקר, המנוכר וחסר הרגש של הנשיאה חיות, ולא מצאתי בו את הרעד ביד. אחרי מגרון, אחרי עמונה, אחרי עפרה, אחרי גבעת האולפנה, שופטי בג"ץ, כמו אותו צייד שכבר שילח את חציו אינספור פעמים אל בעל החיים המנתר את ניתורו האחרון - התרגלו.

ושלא יהיה לאף אחד ספק. אירוע מצפה כרמים איננו אירוע משפטי. אם הוא היה כזה, אזי תושבי אל-זרנוג וביר הדאג' הבדואיים היו מפונים הרבה לפני תושבי היישוב היהודי הקטן הזה. כן, אני מכיר את הטענה המשפטית שלפיה יש צורך להגן על האוכלוסייה הפלסטינית, שלא מצביעה לכנסת, ולא משתתפת בקביעת הכללים כאן. יש בה היגיון. אלא שמה שהחל ברצון להגן על זכויותיהם של הפלסטינים, מסתיים באבסורד בלתי נסבל שבו האוכלוסייה הזו הפכה, בחסות בית המשפט העליון, לקבוצה בעלת הזכויות הגבוהות ביותר בגזרה. כאמור, לא בעניין משפטי עסקינן כאן, אלא באירוע פוליטי, שאותו מובילים העליונים, בהתאם להשקפתם הפוליטית ובהתאם לתפיסתם הפוליטית. בית משפט? כן. גבוה? אולי. לצדק? את זה כדאי לחפש במקום אחר.

kalman.liebskind@maariv.co.il