ההסכם לנורמליזציה כלכלית בין סרביה לקוסובו שנחתם בבית הלבן ביום שישי הוא צעד נוסף בדרך הארוכה לסגור את הפצעים הפתוחים האחרונים של התפרקות יוגוסלביה, אחד הפרקים האפלים של אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. עם זאת, אי אפשר היה שלא להתעלם מכך שהאירוע הפך לכלי שרת בידיו של הנשיא דונלד טראמפ לקראת הבחירות בעוד חודשיים, כאשר ישראל וסין נגררו לתוך ההסכמים.
החל מ־1945, אחרי ששוחררה מהכיבוש הנאצי, הפכה קוסובו ותושביה המוסלמים לחלק מיוגוסלביה תחת הנהגת טיטו. בשנת 1974 קוסובו קיבלה מעמד אוטונומי במסגרת יוגוסלביה, אולם אחרי מותו של טיטו כעבור שש שנים גברה הדרישה של התושבים האלבנים בקוסובו לקבל מעמד של רפובליקה. המנהיג החדש של יוגוסלביה סלובודן מילושביץ' החל לפעול לביטול האוטונומיה ומנהיגי החבל הכריזו על עצמאות ב־1990 וב־1992, אולם לא זכו להכרה.
עם פרוץ מלחמות העצמאות בבלקן הסרבים ביצעו טרנספר כפוי, כאשר אלבנים גורשו מבתיהם ובמקומם הובאו סרבים מבוסניה ומקרואטיה. באמצע שנות ה־90 הוקם צבא השחרור של קוסובו, ארגון גרילה אלבני שהחל לפגוע במטרות סרביות. מילושביץ' הגיב בעוצמה – מאות נרצחו ואלפים נעקרו מבתיהם. במרץ 1999 פתחה ברית נאט"ו בפעולה אווירית נגד סרביה. כעבור שלושה חודשים מילושביץ' נכנע, והאו"ם ונאט"ו קיבלו את השליטה בחבל, כשהתושבים זכו לאוטונומיה ובחרו פרלמנט ונשיא.
ניסיונות בינלאומיים לגבש תוכנית שתביא לעצמאות קוסובו נתקלו בעמדות נוקשות מצד שני הצדדים, ובפברואר 2008 הכריזה הנהגת קוסובו על פרישה חד־צדדית מסרביה ועל עצמאות המדינה. עד סוף השבוע רק 97 מדינות ברחבי העולם הכירו בעצמאותה של קוסובו, כאשר סרביה ובת בריתה רוסיה, יחד עם סין, סיכלו את צירופה של המדינה הצעירה לארגונים בינלאומיים.
בדיוק כמו מאמצי השלום של הממשל במזרח התיכון, ששמו את הדגש על הממד הכלכלי לפני הפוליטי, גם ההסכם החדש - שהגיע אחרי שבחודשים האחרונים קיימו שתי המדינות שיחות בתיווכו של ריצ'רד גרנל, מקורבו של הנשיא דונלד טראמפ ולשעבר השגריר בגרמניה ומנהל קהיליית הביון - נועד לספק מנוע כלכלי לחימום היחסים. הוא כולל בין השאר הבטחות לקידום תשתיות משותפות, החל ממסילות רכבת וכבישים מהירים ועד אזור פתוח ללא גבולות, אבל פתרון הסוגיה הפוליטית של הכרה סרבית בעצמאות קוסובו עדיין רחוק מאוד ולא ברור אם יתרחש בעתיד הקרוב.
אולם כדי להבין את ההסכם מיום שישי, צריך להסתכל מעבר לשיתופי הפעולה הכלכליים, ולהבין שמדובר במהלך נוסף של טראמפ בדרך לבחירות. ראשית, המאבק מול סין בא לידי ביטוי בסעיף שבו שתי המדינות הצהירו כי לא ישתפו "ספקים בלתי אמינים" בהקמת רשתות הדור החמישי, רמז ברור לוואווי הסינית, סטירת לחי עבור בייג'ינג אחרי שסייעה רבות לסרביה מול מגיפת הקורונה.
סעיפים מפתיעים לא פחות דיברו על ההכרה ההדדית בין ישראל לקוסובו וההבטחה הסרבית להעביר את השגרירות לירושלים בקיץ הבא (שנשיא סרביה כנראה לא היה מודע לה, כפי שנראה במבטו המופתע כאשר טראמפ הכריז על כך). עבור טראמפ מדובר בקריצה לבסיס האוונגליסטי, במיוחד עם הצהרתו שמדובר בצעד נוסף לקראת שלום במזרח התיכון כאשר מדינה מוסלמית נוספת מכירה בישראל – ולא משנה שהיא נמצאת באירופה, לא נלחמה בישראל מעולם ושישראל כבר מנהלת יחסים קרובים עם מדינה מוסלמית אחרת באירופה, אלבניה, בעלת בריתה הנאמנה של קוסובו.
עבור ישראל מדובר בשינוי של העמדה המסורתית שנמנעה מהכרה בקוסובו, מחשש שמדינות אחרות יכירו בעצמאות חד־צדדית של הפלסטינים, ובעוד הישג עבור בנימין נתניהו, כאשר שתי מדינות חדשות יעבירו את שגרירויותיהן לירושלים. אולם כשהקורונה משתוללת בישראל והאזרחים לא יודעים כיצד ייראה ראש השנה המתקרב, וגם ארה"ב עדיין סובלת קשות מהמגיפה, ההסכם החדש נראה כמו משחק פוליטי נוסף שלא תמיד מתחבר למציאות.