האמת, כמו זרמי מים תת־קרקעיים, תמיד תמצא דרך לפרוץ אל פני השטח. ואם מישהו חשב שמה שקרה במערכת אכיפת החוק במהלך החקירות של בנימין נתניהו הוא יוצא מן הכלל, הוא טעה בגדול. עמית סגל דאג לכך, אבל לא רק הוא. תמיד יימצאו האנשים שלא יכולים להשלים עם שקרים ועם עיוות האמת ועם הניסיון למנוע מאור השמש את הגישה למי שפועלים במחשכים. 

בזמנו קיימתי שיחה עם ראש הממשלה, ביוזמתו, ובמהלכה הוא קבל באוזניי על ניגוד העניינים שבו לכאורה מצויים חלק מהחוקרים. מאז לא חזרנו לשוחח, ולכן אינני יודע מה הוא למד מאז, אבל ברור לי שכבר אז היו דברים שהרגיזו אותו מאוד. ראש הממשלה ידע שמי שעומד בראש מערך החקירות נגדו, רוני ריטמן, מפקד להב 433, סבור שהוא עומד מאחורי התלונה נגדו של קצינת משטרה בגין הטרדה מינית. הוא גם ידע שיש לריטמן גיבוי מלא ממפכ”ל המשטרה, מי שרמז כי בנימין נתניהו העסיק חוקרים פרטיים כדי שאלה יטרידו את חוקרי המשטרה. גם האשמת שווא זאת מעולם לא נחקרה, אבל היא העידה על הלך רוח מסוים של ראשי המערכת.

זמן מה לאחר מכן חייב בג”ץ את רוני אלשיך לנקוט צעדים פיקודיים נגד ריטמן. אלשיך התפתל, אולם בסופו של דבר ריטמן ראה את דלת היציאה. אבל מה שלא קרה הוא שאף אחד לא באמת בדק מה קרה עד אז במהלך החקירות, ובמילים אחרות, כיצד נהגו מי שביקשו לקיים את “רוח המפקד”. 

למשל, אותו קצין שלפי התחקיר של סגל קיים קשר רומנטי עם מי שהייתה מעוניינת מאוד בתוצאות החקירות. סיאוב זה בחקירה הגיע למח”ש, שביקשה לבדוק את הדברים, אבל מי שהיה אז מ”מ פרקליט המדינה, שלמה (מומי) למברגר, עצר את מהלך החקירה, לדבריו, “מסיבות מובנות”. בד בבד נשלח הביתה מי שעמד אז בראש מח”ש, ובמקומו שובצה מי שהייתה, להתרשמותי, נוחה למפכ”ל ולפרקליט המדינה.

אלה השיטות הנהוגות ברחוב סלאח א־דין. ובהקשר זה, אני יכול לספר שראיתי את למברגר בתפקידו הקודם, כפרקליט מחוז תל אביב, שם הוא החליף את רות דוד. לא הופתעתי. מי ששלח אותו לשם לא רצה, להערכתי, שהתיקים שבהם טיפלה רות דוד יתגלגלו לידיים שאין לסמוך עליהן. אני לא יודע מה באמת קרה, אבל זה בכלל לא חשוב. שי ניצן הזדרז לקבור את הפרשה.

כך או אחרת, בפרקליטות המדינה יודעים לצופף שורות. ניצן, למברגר, ליאת בן ארי, אביחי מנדלבליט, נדמה שכולם התגייסו לשם כך. המשך המרדף הפסול אחר ראש הממשלה. 

בהיעדר גוף מפקח, ובהשראת בג”ץ, אין גבול לשימוש הנפסד בכוח השררה. והדוגמאות הן רבות מאוד. סגל הצביע, לדוגמה, על שי ניצן, אז פרקליט המדינה, כמי שמנע את מיצוי החקירה של מה שקרה באום אל־חיראן. הסברו של ניצן מופיע בכתובים. כמו בפרשת הקצין שפעל לכאורה תוך ניגוד עניינים, התירוץ היה שאין לתת נשק בידי מי שמבקש לקעקע, כביכול, את מערכת אכיפת החוק (כשהכוונה היא לנתניהו).

אינני יודע כיצד כל זה - ודברים אחרים שמדיפים ריחות של ביבים שכבר פורסמו - ישפיע על מהלך המשפט, אולם מנדלבליט כבר נשלח לחזית המאבק. כעת הוא מאיים, לא פחות, בקביעה שנבצר מנתניהו מלשמש ראש ממשלה בגלל התקפותיו על מערכת המשפט. אין סיכוי למהלך כזה, אבל זאת הדרך שבה פועלת החונטה המשפטית במחוזותינו, בחסות שופרותיה בעולם התקשורת.