יותר מ־30 רבנים חתמו על עצומה הקוראת לציבור הרחב לתרום כספים למימון הליך הערעור במשפטו של עמירם בן־אוליאל, רוצחם של בני משפחת דוואבשה מהכפר דומא. בית המשפט המחוזי בלוד גזר עליו השבוע שלושה מאסרי עולם בגין רצח בני הזוג סעד וריהאם ובנם עלי, פעוט בן שנה וחצי. כמו כן, נגזרו עליו 17 שנים על ניסיון לרצוח את הבן אחמד שנפצע בפיגוע ועוד עשר שנות מאסר בגין הצתת בית המשפחה. 

זירת אירוע הטרור בדומא

בן־אוליאל הורשע על פי הודאתו. הוא העיד כי השליך בקבוקי תבערה דרך חלון ביתם של בני המשפחה ושרף אותם למוות. על קירות ביתם ריסס מגן דוד וכתובות אחרות. בית המשפט פסל שתיים מהודאותיו שנגבו בעינויים תוך שימוש באמצעים מיוחדים השמורים למחבלים שיש חשש ממשי שהם “פצצה מתקתקת”, אך קיבל את האחרות. השופטת רות לורך, שעמדה בראש ההרכב, קבעה כי מעשהו של בן־אוליאל נבע מגזענות ומאידיאולוגיה קיצונית וציינה כי הוא לא הביע חרטה על מעשיו.

מיד לאחר הכרעת הדין התגייסו רבנים מבכירי הציונות הדתית למענו של בן־אוליאל. השבוע הם הפיצו קול קורא בכותרת “ושפטתם צדק - נותנים תקווה לעמירם. שמים סוף לעלילה”. תוצאת המשפט מבחינתם מעידה שלא נעשה צדק משום שמלכתחילה אין יסוד להרשעה. לשיטתם, הרוצח הוא הקורבן. 

בן־אוליאל הוא “משלהם”, ולכן השבט מצופף שורות. הרבנים, בהם דב ליאור, חיים דרוקמן, שלמה אבינר, שמואל אליהו, יצחק גינצבורג וצבי ישראל טאו, אינם חוסכים ביקורת ממערכת אכיפת החוק. ספק אם מי מהם קרא את המסכת העובדתית ואת הנימוקים שנפרשו בפסק הדין. ובכל זאת הם מרשים לעצמם לקבוע בנחרצות כי “אין עוררין על כך שהודאתו של בן־אוליאל הוצאה ממנו בעינויים”. זהו ניסוח מטעה הסותר את פסק הדין המרשיע המבוסס רק על הודאותיו הקבילות של בן־אוליאל ולא על אלה שנגבו ממנו בדרך אחרת. המחשבה שבית המשפט שולח “אדם חף מפשע למאסר לכל חייו” אינה נותנת להם מנוח, וגם העובדות לא מבלבלות אותם. 

סוגיית העינויים בחקירות אכן מטרידה, אבל נוכח תופעות של טרור יהודי ופעולות "תג מחיר", קשה לקבל את הגיבוי שמעניקים מנהיגים רוחניים בכירים של הציונות הדתית לרוצח. הפרסום שלהם שקרי ומזיק. הוא מקעקע את האמון הציבורי במערכת המשפט, שלא לדבר על כך שאין בו צער, זעזוע, הסתייגות מהמעשה הנפשע או חמלה כלפי קורבנות הרצח. הם קוראים לציבור “לתרום ביד רחבה ובלב חפץ למאבק מציל חיים זה”. על חייו של בן־אוליאל הם חסים. חייהם של בני משפחת דוואבשה אינם שווים בעיניהם. 

משפחת דוואבשה בדיון מתן גזר הדין (צילום: יוסי זליגר)
משפחת דוואבשה בדיון מתן גזר הדין (צילום: יוסי זליגר)

היחיד שאמר בצורה מפורשת שמדובר בעמדה מסוכנת היה הרב יעקב מדן, ראש ישיבת ההסדר הר עציון, ממנסחי אמנת גביזון־מדן. הוא כתב בעת האחרונה שהוא דואג שמא דברי הרבנים יתפרשו כסלחנות, שתוביל נערי גבעות קיצוניים למעשי נקם. דבריו נפלו על אוזניים ערלות ולא זכו לתהודה ציבורית רחבה.

באווירה שבה ראש הממשלה נתניהו ותומכיו תוקפים את מערכת המשפט השכם והערב, מכרסמים באמינותה ומטילים ספק בניקיון כפיה, הרבנים אינם יוצאי דופן. במקום לנהוג באחריות המחייבת מנהיגים רוחניים האמורים לבטא עמדה ערכית מוסרית־יהודית, הם נוהגים כעסקנים ומעניקים רוח גבית לרוצח שפעל ממניעים אידיאולוגיים פסולים. 

הרבנים החתומים על העצומה נושאים גם הם באחריות להקצנה של קבוצות שוליים בציונות הדתית. הגיע הזמן שיעשו חשבון נפש נוקב ויחזרו ללמוד מחכמים שאמרו כי “כל שנעשה רחמן על האכזרי, לסוף נעשה אכזר על הרחמנים”. הימים הנוראים שבפתח יכולים לשמש בעבורם הזדמנות לחזור בהם ולבקש מחילה.