בנוסף, התקשורת ראיינה כל מיני חכמולוגים שטענו שאין מגיפה. היא ראיינה רופאים שאינם מומחים בסטטיסטיקה ולא באפידמיולוגיה, שקשקשו על נושאים שאינם בתחום מומחיותם. חלק מהרחובות הפכו להפקר גדול, ללא מסיכות, ללא ריחוק חברתי וללא הימנעות מהתקהלויות. אפילו עתה, כשהמגיפה בעיצומה, זה ממשיך להיראות כך.
אם ההנחיות לא יקוימו, נפסיד את המלחמה ויהיה אסון לאומי. לכן יש להכריז על מצב חירום לאומי ולאכוף את עטיית המסיכות ושמירת המרחק החברתי, כמו גם להימנע מהתקהלויות בכל המגזרים, ללא הנחות. כל זה בעת הסגר ולאחר היציאה הבאה ממנו. על הפוליטיקאים ועל אזרחים מהשורה לקיים את עטיית המסיכות, לשמור על ריחוק חברתי ולהיענש על פי חוק אם יפרו אותן (כולל בהפגנות).
שמענו גם אנשי ציבור, פובליציסטים ופוליטיקאים שקראו לאי־ציות להנחיות. למדתי כי בעת מלחמה מתלכדים סביב המנהיגות ולא מסיתים את האזרחים לברוח מהחזית. כמו כן, בעת מלחמה או מאבק עסקי, הנתונים משתנים כל הזמן, ולעתים תכופות מאוד יש צורך לשנות החלטות. לכן התלונות על שינויים בהחלטות הן תמוהות למי שנלחם או ניהל עסק. אנא הפנימו כי זו אינה הצגת תיאטרון שבה הכל מתוכנן מראש והאתגר הוא לשנן.
אי אפשר בלי להשיא לפחות עצה אחת: אני מציע לגייס 100 אלף מובטלים ולהציבם כמשקיפי קורונה שיוודאו אכיפה של עטיית מסיכות ושמירה על ריחוק חברתי בכל הארץ. אנא שתפו פעולה כי זה לא משחק. חייכם בידיכם. אם לא נהיה ממושמעים, ניפול. והמכה תהיה נוראית.
התרעות פיקוד העורף