אף שעדיין אין בידינו מספיק מידע על הדרכים למניעת מגיפת הקורונה, דבר אחד ברור: היכולת לעצור את התפשטותה תלויה בנכונות האישית של כל אדם להקפיד על ההנחיות. אבל הציבור הישראלי מגלה לאחרונה ירידה ניכרת במוטיבציה לציית להנחיות. הדבר ניכר בעיקר כאשר משווים את התנהגות הציבור בסגר השני לעומת התנהגותו בראשון. אם שיעור גבוה יותר של אנשים היו שומרים על ההנחיות, לא היינו כעת בגל השני. 

כולנו ניזונים מאותן פיסות מידע, מקשיבים לאותם דיווחים ורואים את המספרים הגדלים והולכים של הנדבקים. כיצד ייתכן שחלק מהאנשים מסוגל להתעלם מהם באופן בוטה וליצור תמונה מנותקת לחלוטין מהמציאות?

כמה גורמים נמצאו כמשפיעים על אי־ציות להנחיות, בהם חוסר אמון בממשלה, חוסר הבנה של הרציונל מאחורי הסגר והטלת ספק ביעילותו. לאחרונה נמצאו עוד שני גורמים לאי־ציות: אינטליגנציה נמוכה ועייפות פנדמית.

מבצע האכיפה של המשטרה. צילום: דוברות המשטרה

במחקר חדש שפורסם בכתב העת Proceedings of the National Academy of Science בחנו החוקרים 850 נבדקים תושבי ארה"ב בין 13 ל־25 במרץ, השבועיים הראשונים לאחר הכרזת מצב חירום לאומי בארה"ב כתוצאה מהקורונה. 

נוסף לאיסוף נתונים דמוגרפיים, נלקחו מדדי אינטליגנציה, נתונים על יכולות קוגניטיביות, מדדי אישיות ומצב רוח. במחקר נמצא קשר בין יכולות קוגניטיביות גבוהות לציות להנחיות. נבדקים בעלי יכולות קוגניטיביות גבוהות נטו לראות את התועלות ארוכות הטווח של הקפדה על הנהלים בהשוואה לעלויות קצרות הטווח - חוסר הנוחות שהנהלים מייצרים עבורנו - ולכן נטו לציית להנחיות. 

גורם נוסף שנמצא קשור לחוסר ציות להוראות הוא עייפות פנדמית, המוגדרת על ידי ארגון הבריאות העולמי כ"ירידה במוטיבציה לציית להנחיות המניעה מהידבקות בנגיף, המופיעה באופן הדרגתי, לאורך זמן, והמושפעת מרגשות, חוויות ותפיסות של הפרט את הסיטואציה".

קורונה בירושלים (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)קורונה בירושלים (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

בישראל מורגשת עייפות הציבור. לאחר חודשים ארוכים של שיבוש השגרה שלה אנו מורגלים, לאחר חודשים שבהם נגרר הציבור בין הנחיות שונות, בלי להבין לעומק את הרציונל שמאחוריהן - הגיע הסגר השני ותפס קהלים רחבים עם נכונות נמוכה לשתף פעולה באופן מלא עם ההנחיות ועם הטלת ספק קבועה בהחלטות. גם אם ישנה סכנה ברורה וגם אם יש בכוחן להפחית את התחלואה. 

הבידוד, המחסור באינטראקציות חברתיות ובפעילות שבהן אנו מורגלים, משפיעים על המערכת ההורמונלית שלנו באופן שמייצר תשישות מנטלית וירידה במוטיבציה לציית להנחיות. ירידה זאת היא הדרגתית. לאחר שהציבור עבר סף מנטלי מסוים, קשה לגרום לעלייה מחודשת במוטיבציה, ופירוש הדבר שלא נראה שיהיה שיפור בציות להנחיות. 

הדבר היחיד שאפשר לעשות כדי להחזיר את המוטיבציה הוא להראות את הסוף וליצור ודאות. העמימות וחוסר הוודאות גורמים לסוג של דיכאון קולקטיבי, שמשבש את התפקוד וכמובן את היכולת להישמע להנחיות.

הטיית המחדל 
ציות להוראות שפוגעות באיכות החיים וברווחה הפסיכולוגית שלנו דורש אחד משני הדברים: או שישורטט קו ברור בין המעשים שלנו להשלכות שלהם, כלומר שאנשים יבינו מדוע עליהם לציית להוראות; או שיגבר הפחד מההשלכות, במקרה שנעבור על ההוראות וניתפס. לדוגמה, אף על פי שמפתה לנהוג מעל המהירות המותרת, חלק מהנהגים מצייתים לחוק בגלל ההשלכות הרות האסון האפשריות של נהיגה במהירות מופרזת וחלק מצייתים בגלל הפחד להיתפס ולקבל קנס.

ציות להוראות, אם כך, הוא תוצאה של כפייה או של הבנה עמוקה של השלכות המעשים. הבעיה היא שהסגר בחגים אינו עונה על אף אחד מהקריטריונים הללו. 

אכיפה משטרתית מוגברת בטיילת (צילום: אבשלום ששוני)אכיפה משטרתית מוגברת בטיילת (צילום: אבשלום ששוני)

בשלב זה הציבור איבד אמון בממשלה ובאופן שבו היא מנהלת את המשבר. לאחר חודשים שבהם הנחיתה הממשלה הנחיות חדשות על הציבור מדי ערב, התרבו סימני השאלה לגביהם. לציבור, שמידת שיתוף הפעולה שלו הכריעה את יכולתה של ישראל להתמודד עם המגיפה, נותר להתבונן מהצד על האופן שבו מתנהלים העניינים, כשהוא נדרש לבצע הנחיות שלא אחת סותרות זו את זו ושההיגיון מאחוריהן אינו ברור.

בחלק מהמקרים ראה הציבור את מקבלי ההחלטות עצמם פועלים בניגוד להנחיות, מה שהקשה עוד יותר על יצירת אמון: החל בתמונות של שרים שלא שמרו מרחק או לא עטו מסיכה, ועד כאלה שהשתתפו באירועים המוניים, ובהם הנשיא וראש הממשלה שאירחו בני משפחה בחגים, או השרה גילה גמליאל שהפרה את הסגר ולאחר שנדבקה בקורונה שיקרה בחקירה האפידמיולוגית שלה. 

אבל חוסר אמון בממשלה והעובדה שאין חשש מאכיפה אינם הגורמים היחידים לחוסר ציות. גורם נוסף הוא חוסר היכולת שלנו, כפרטים וכחברה, לדמיין את ההשלכות הצפויות מאי־ציות. חוסר יכולת שמעצב את התנהגותנו. אנחנו נוטים לתת משקל רב יותר להשלכות של אירוע שלילי שהתרחש מאשר להערכה של הנזק שנמנע מנקיטת צעדים מסוימים. אנחנו יודעים בוודאות למה גרם הסגר, אנחנו לא יודעים בוודאות מה הוא מנע.

אכיפה בחוף הים (צילום: יואל מילר)אכיפה בחוף הים (צילום: יואל מילר)

המונח המקצועי לתופעה זו הוא "הטיית הבולטות" - נטייתנו היא להפנות קשב לאירועים בולטים ולהתעלם מאירועים שאנו לא מסוגלים לדמיין את התרחשותם. למשל, הוויתור על קשית השתייה או על הנסיעה הנוחה ברכב פרטי הוא ממשי ובולט, והרווח שבמניעת ההתחממות הגלובלית ושמירה על אוקיינוס נקי מפלסטיק הוא רחוק ואבסטרקטי. על אותו המשקל, ההשלכות הכואבות של מדיניות הבידוד החברתי, סגירת העסקים ובתי הספר הן כואבות ומוחשיות למדי. לעומת זאת, כל מה שעלול היה לקרות אלמלא ננקטו הצעדים הללו, הוא רחוק ועמום.

כוח פסיכולוגי עוצמתי נוסף שמעורב הוא "הטיית המחדל". אנחנו מעדיפים באופן תת־מודע נזק שנגרם מאי־פעולה מאשר נזק שנגרם מפעולה. דמיינו שני נאשמים על ספסל בית המשפט, אחד מהם גרם למותו של אדם רגיש לאגוזים אחרי שהמליץ לו על מנה שמכילה אגוזים, והשני גרם למותו של אדם שרגיש לאגוזים לאחר שלא הזהיר אותו כי מנה שהזמין מכילה אגוזים, אף שיכול היה לעצור בעדו מלאכול אותה. קשה לנו לחשוב על שניהם תחת אותה קטגוריה, אף על פי שבפועל שניהם גרמו לאותה תוצאה.

מרבית המנהיגים לא מצליחים לגייס את האומץ והתמיכה הציבורית כדי להטיל צעדי מנע דרמטיים, עד שהמגיפה לא מתחילה לתת את אותותיה בציבור בוחריהם - ואז לרוב זה מאוחר מדי. כשהאמון במערכות השלטון נשחק, נגרם נזק רב למרקם החברתי וליציבות השלטונית. בשבועות האחרונים חוסר האמון במקבלי ההחלטות בקרב חלקים גדולים מהציבור גובר, ובהיעדר אמון כל צעד שלהם נתפס כניסיון לזרוע פחד ולהסיט בכוח את תשומת הלב מכישלונם.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה

tguvot@maariv.co.il