כבר יותר מעשור מתקיים, ללא הצלחה ממשית, דיאלוג בין התנועות לאיחוי המערכת הפוליטית הפלסטינית, ובין פת"ח לחמאס שורר משבר אמון. ואולם, הניסיונות לפיוס בעת הזאת הם בעלי מאפיינים שונים מניסיונות העבר. הפעם המגעים בין פת"ח לחמאס מתנהלים כאשר התנועה הלאומית הפלסטינית נמצאת באחד מרגעי השפל שלה, כאשר מדינות בעולם הערבי מפנות לה את גבה, והיא נדרשת לחשיבה מחודשת על השאלה לאן מועדות פניה.
הדור הצעיר שלוקח לידיו את מושכות ההנהגה במדינות המפרץ אינו חש את המחויבות שגילה הדור של הוריו ביחס לסוגיה הפלסטינית. הדור הצעיר בחר לזנוח את "שלושת הלאווים" של ועידת חרטום משנת 1967 (לא למשא ומתן עם ישראל, לא להכרה בה, ולא לשלום עמה) לטובת כינון שלום אזרחי וכלכלי עם מדינת ישראל.
אילולא צעדי הנורמליזציה בין ישראל והמדינות במפרץ, לא היינו רואים שוב את ניסיונות הפיוס בין פת"ח וחמאס. לאור ההתפתחויות באזור, התנועות מרגישות חובה להראות לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה כי הן מנסות לתת מענה מדיני ופוליטי לבעיות החוץ והפנים הרבות.
ההתקרבות בין פת"ח וחמאס, שנעשית בחסות הציר טורקיה־קטאר־איראן, איננה טבעית עבור הנהגת הרשות הפלסטינית. מחמוד עבאס נושא את עיניו לעבר 3 בנובמבר ומקווה כי חילופי שלטון בארצות הברית יאפשרו לו להשתחרר מהדיאלוג עם חמאס ומקווה לנסות להניע בחסות ממשל אמריקאי חדש תהליך מדיני עם ישראל על בסיס תוכנית שלום חדשה.