דוח של חטיבת המחקר של בנק ישראל קבע כי למרות שהטכנולוגיות קיימות בשוק כבר שנים רבות, ולמרות שישראל מתכוננת לתרחיש של מעבר ללמידה מקוונת בעקבות מצבי חירום כבר מ־2015, הרי שפחות ממחצית מבתי הספר היו מוכנים למעבר, ומרבית עובדות ועובדי ההוראה לא קיבלו הדרכה מתאימה שתאפשר להם ללמד מרחוק באופן אפקטיבי.
בין הגל הראשון לשני הייתה תקופת מה של רגיעה שאפשרה היערכות מחדש, אך מכאן עשה משרד החינוך את הבחירה השגויה: במקום לנסות ולשפר את הלמידה מרחוק שהתגלתה בגל הראשון כמקרטעת, הושקעו המאמצים והמשאבים בתכנון של למידה בקפסולות. תקציבי עתק הוקצו לבתי הספר כדי להוסיף שעות הוראה ולקלוט עוזרי חינוך, שיאפשרו את חלוקת כיתות ג'־ד' לקבוצות למידה קטנות יותר.
ההיערכות המוקדמת ללמידה מרחוק אומנם הייתה כושלת, אך על ההתנהלות של משרד החינוך בגל הראשון שתפס את כולנו מופתעים עוד ניתן היה לסלוח. חוסר המוכנות בגל השני מטריד הרבה יותר, כשהוא מעיד על מה שיש הטוענים כבר זמן רב: משרד החינוך, כגוף גדול ומסורבל, אינו יודע להתאים את עצמו לאתגרי השעה ולהשתנות בהתאם להתרחשויות.
כשהלמידה מרחוק אינה מתנהלת בצורה יעילה, מפסידים ילדי ישראל חומר לימודי שאמור להכין אותם גם לשנים הבאות. בנוסף, מחמירים הפערים החינוכיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות, פערים שגם לפני הקורונה היו אחת מהבעיות המרכזיות של מערכת החינוך הישראלית. גם מעמדם הציבורי של נשות ואנשי החינוך, שמעולם לא היה מאוד גבוה, נפגע עוד יותר.
עדיין לא מאוחר; על משרד החינוך להסיט את משאביו לשיפור מערכות המחשוב והתקשורת של בתי הספר ולצמצום הפער הדיגיטלי בקרב תלמידי ישראל. יש להקנות למורים כלים להוראה מקוונת ולהתוות מדיניות ברורה ללמידה מרחוק. עד לחזרתם המלאה של כלל התלמידות והתלמידים לבתי הספר יחלוף כנראה עוד זמן רב, ורק שיפור משמעותי של הלמידה המקוונת יאפשר למערכת החינוך למלא את תפקידה בעת הזו.
התרעות פיקוד העורף