הרוב הגדול והמכריע בקרב הישראלים איננו מעודכן בנעשה ובמתרחש בקהילות היהודיות ברחבי העולם. הם יודעים שבארה''ב ובמיוחד בניו יורק מתגוררים מיליוני יהודים, אבל לרובם הגדול אין שבריר של מושג וקמצוץ של ידע מה קורה בקהילה הגדולה בניו יורק. מותר להניח, שזה גם לא מעניין אותם במיוחד. זה לא כל כך יפה להתעלם ממה שקורה אצל יהודים, בני משפחה רחוקים. אבל רובם של הישראלים מתמודדים עם בעיות ומצוקות מקומיות מכדי לעקוב אחרי הדאגות של יהודי ניו יורק. 

כאשר את הבורות, את חוסר ההבנה הבסיסי, את ההתעלמות מהמציאות הקיימת בתפוצה הגדולה בארה''ב - מציאות הבאה לידי ביטוי במיוחד בקהילה בניו יורק - מייצגת מי שנושאת בתואר שרת התפוצות, עומר ינקלביץ', זהו כבר ביזיון בזוי ומופרכות דוקרים עיניים. 

עומר ינקלביץ (צילום: הדס פרוש , פלאש 90)עומר ינקלביץ (צילום: הדס פרוש , פלאש 90)

זאת השאלה העולה, הצורמת, הטורדת מהיוזמה של שרת התפוצות, הצעת חוק ממשלתית להקמת מה שמוגדר "מנגנון היוועצות" בין הכנסת והממשלה ליהדות התפוצות. שרת התפוצות יוזמת הקמת מנגנון שבמסגרתו ממשלת ישראל והרשות המחוקקת בישראל תתייעץ, תביא בחשבון כגורם משפיע את דעותיהם של נציגים מהעולם היהודי, כולל כמובן מהקהילה בניו יורק. ריבונו של עולם, איפה היא חיה הגברת הנכבדה, שרת התפוצות? מתי היא דיברה באחרונה עם רב אורתודוקסי פעיל בניו יורק? מתי היא שוחחה עם בכיר מצמרת התנועה הרפורמית? מתי היא שמעה לדעותיו של עסקן קהילתי ותיק בברוקלין? אם היא הייתה מדברת עם ומקשיבה לנזכרים לעיל היא לפחות היתה מעודכנת בתמונת המצב בקרב הקהילה הגדולה בארה''ב. השרה היתה מגלה שהצעת החוק שלה, לא רק לא רלוונטית ולא פרקטית, אלא גם מגוחכת, נלעגת ומופרכת. מה ששרת התפוצות לא קולטת ומתקשה להפנים, שלא מדובר על משבר או נתק ביחסים-הלא-יחסים בין ישראל לרוב הגדול והמכריע של יהודי ארה''ב. מדובר לדאבון לב בשבר, בשסע עמוק, בריחוק בין מגזרי הקהילה לישראל, במיוחד הרשמית.

זה לא מצב חדש. הוא קיים כבר שנים אחדות ובאחרונה צבר תאוצה והקצנה. מה שקרה זה, שמגיפת הקורונה בארה''ב פגעה אנושות בכמה קהילות ומגזרים, במיוחד החרדים, ובישראל פתאום נזכרו שבניו יורק חיים יהודים והקהילה סובלת. קמו פתאם בישראל ארגונים, חוגים וקבוצות שדואגים ליהודי ארה''ב. זה יפה מצדם. הצרה היא, שהם נזכרו ביהודי אמריקה מאוחר מדי. הדבר החמור והמצער הוא שדמות רשמית כמו שרת התפוצות, היא חלק מהאיחור הזה. 

חרדים בניו יורק (צילום: רויטרס)חרדים בניו יורק (צילום: רויטרס)

הצעת החוק להקמת "מנגנון היוועצות" בין ישראל ליהדות התפוצות איננה מעשית משתי סיבות מרכזיות. ראשית, בכירים בקהילה בניו יורק מלכתחילה לא יבקשו עצה והדרכה מישראל. שנית, הקהילה בארה''ב חלוקה אידאולוגית, מפולגת ביחס לדת, שסועה פוליטית. מעמדה של ישראל בעיני הרוב הגדול והמכריע בקהילה בארה''ב הוא בשפל חסר תקדים. הבדיחה הנפוצה בשיחות עם בכירים יהודים היא, שאם בנימין נתניהו היה "רץ" לתפקיד בקהילה הוא לא היה עובר את אחוז החסימה. אם ישאלו אותם, "רוצים עצה טובה מה לעשות בנוגע למשל לגידול באנטישמיות?" התשובה שלהם תהיה, "מי אתם בישראל, שתאמרו לנו מה לעשות? אתם לא מסתדרים עם הבעיות המקומיות שלכם". אין שום סיכוי שראשי ארגונים או בכירים בקהילה יבקשו הצעה והדרכה מישראל לבעיות ולמצוקות של הקהילה. אם שרת התפוצות תתעקש להעביר הצעות והדרכה, במקרה הטוב אולי מגזר אחד יקשיב ויהיה מוכן לדון ולשקול את הצעותיה. אבל המגזרים האחרים אפילו לא יגיבו. מטעמי נימוס לא ירצו לבייש חברת ממשלה בישראל.

בכלל, באיזו זכות, באיזו רשות והצדקה, לנציגי התפוצות מותר להביע דעותיהם בנושאים הקשורים לחיי היומיום של הישראלים? האם ועדת החוקה של הכנסת תשאל לדעותיהם בנושא כלכלי שיקבע את גודל הקיצבה למובטלים? או בסוגיה בטחונית, שתקבע אם לגייס מילואים? שיקום היחסים בין ישראל לתפוצות ובמיוחד לקהילה הגדולה בארה''ב הוא אתגר עצום, קשה ומורכב שדורש טיפול שורש. אבל קודם כל, מטפל ודואג ראוי, שמכיר את השטח, את המציאות שהמטופלים חיים בו.