האומנם הפכה ישראל להיות המערב הפרוע? הרי הוקמה ועדה למיגור אלימות בבית הנבחרים בישראל. בראשה עומד חבר כנסת מטעם התנועה האסלאמית, עבאס מנצור, שכבר הוכיח לא אחת מידה בלתי מבוטלת של פרגמטיות ונכונות נקודתית לחבור לסיעת הליכוד בנושאים שיש בהם כדי לשרת את ציבור הבוחרים שלו. הוקמו ופורקו ועדות חקירה, והוגשו דוחות מקיפים ומפורטים על דרכי פעולה מוצעות. הוצאו לפועל צעדות אזרחיות, בהובלת מנהיגים ערבים פוליטיים ברחבי המדינה, כאות מחאה על אוזלת היד, כלשונם, של המשטרה, ונשמעו אין ספור התבטאויות, בעיקר מאת חברי כנסת מהרשימה המשותפת, על הצורך בנקיטת צעדים מעשיים. אך דוחות, צעדות והצהרות לחוד ומעשים לחוד.
עד כה, לא ננקטו צעדים משמעותיים בידי הנציגות הפוליטית הערבית בכנסת ישראל, ראשי הרשויות הערביות על גווניהן השונים ועל ידי צמרת המדינה, בנוגע לתופעה האיומה הזו שכבר יצאה מכלל שליטה. כמה זמן עוד ניתן לחכות עד אשר תתקבל החלטת ממשלה בדבר מיגור האלימות בחברה הערבית? כמה עוד קורבנות צריכה לספוג חברה אזרחית כדי שייעשה מעשה לטובתה ולביטחונה ויציבותה של המדינה כולה?
הרי ברור שיש לכנס את כלל השרים במדינה ואת כלל משרדי הממשלה כדי לפתור בעיה סבוכה הנוגעת למערכת אכיפת החוק, התנעת חקיקה מותאמת מצב, שילוב משמעותי בהרבה של המנהיגות המקומית הערבית על גווניה, מערכות הרווחה, החינוך ועוד, על מנת לתת מענה הולם ומתוקצב כראוי לסוגיה.
בנוסף, ברור לחלוטין שללא רתימת גורמי הדת, שישפיעו על הרחוב, לא ניתן יהיה לעשות דבר. לא ניתן לאפשר לחברה להתנהל כאילו היא אי אוטונומי בתוך מציאות אזרחית אחרת ולנהוג דין אחד לאוכלוסייה אחת ודין אחר לאוכלוסייה אחרת. וגם לא ניתן עוד לטמון את ראשינו בחול. נדרשת מנהיגות אמיצה, המגייסת את כלל נקודות החוסן במציאות הישראלית כדי לפתור את הנושא. זה אפשרי. זה גם משתלם. לא רק פוליטית, אלא גם חברתית וערכית. ויפה שעה אחת קודם.
התרעות פיקוד העורף